כשהייתי קטנה אהבתי לחשוב על הניתוק הקטן, היומיומי, שבין אני של עכשיו לבין אני של עוד כמה שעות. בזמן שגררתי כיסא כבד, כדי לטפס עליו ולכבוש את ארון הממתקים הגבוה, חשבתי לעצמי- אני רוצה לזכור מה חשבתי בדיוק עכשיו, כשאני אעבור כאן לפני ארוחת ערב. זה הרי לגמרי שונה, יעל אחת קטנה של שעות הצהריים, לבד בבית עם רגליים יחפות על מרצפות קרות ישר אחרי בית הספר או יעל של שעות הערב שבהן המטבח מתמלא המולה וריח של ביצים מטוגנות ושולחן ערוך לחמישה. לפעמים הצלחתי להזכר ובדרך כלל פשוט שכחתי ונסחפתי אל תוך ההתרחשויות. גם אתמול, במונית שלקחה אותי מרחוב שוקן לועידת הנשיא בבנייני האומה, חשבתי על עצמי של עוד כמה שעות.
כשהגענו, זיהו אותנו במהירות בעמדת ההרשמה ועברנו אל הבידוק הבטחוני הקפדני מאוד. בדקנו שאין עקבות חומר נפץ על כפות ידינו (שני הצדדים בשתי הידיים!), ווידאו במכונות השיקוף שהתיקים שלנו לא עומדים להתפוצץ, העבירו אותנו בעוד איזו מכונה, ולבסוף כלאו אותנו לרגעים ספורים בתור, עד שכל התוצאות הורו שאנחנו, בסדר אנחנו. זהו, אנחנו בפנים.
אוכל ושתיה הן אבני היסוד של כל כנס שמכבד עצמו, ובטח שבכנס הזה. המון מלצרים, המון קפה הפוך ואספרסו קצר, המון שרדונה ויין אדום, עוגיות זעירות, ראפים מושקעים, חצאי סנדוויצ'ים וקוראסונים, וזה למי שפספס את ארוחת הבוקר. את ארוחת הצהריים (שגם בה, למרבה הפתעת הרעבים, נערכו פאנלים- אחד עם נובליסטים יהודים ואחד עם נשיאים מרחבי העולם) הגישו בשני אולמות, אני טעמתי מנה ראשונה של פטריות ענקיות שעליהן סלק ולצידן סלט חסה, מנה עיקרית של אורז בר עם כל מיני הפתעות עטוף בחצילים ואת המלבי לקינוח (שהיה מושקע בצורה שכמעט קשה לדמיין) אכלתי בעמידה עם אחד הצלמים, כי הוא היה מוכרח לתפוס צילום טוב של בני שטיינמיץ.
ולגבי האנשים- אין מה לומר, הם כולם היו שם (ואפילו דיברתי עם כמה מהם, תראו כאן, החל בדקה השלישית, אל תתיאשו, זה מגניב!).
בדרך חזרה חשבתי על עצמי של הבוקר, לא שכחתי. חשבתי על זה שהיו שם כל כך הרבה אנשים, וכל כך הרבה אנשים שרק רצו לדבר או לסקר או לשמוע מאותם האנשים, ועל איך בסוף כולם, וסליחה מראש על הקלישאה החבוטה, רק רוצים שקט ואושר, ושמחתי מאוד לחזור לבית הקטן שלי במושב הירוק שבו אנחנו גרים. את סיום הטקס, ראיתי מהספה הכחולה בסלון, עם חבר אחד להניח עליו את הראש וכלבה אחת יפה שמקשקשת בזנב לידנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
