הרצפה נופלת,נשמטת תחתיי.
אני נאחזת באנשים,
במבטים,
ברגשות.
אבל חומקת לעצמי מבין הידיים.
כן, תקופה מסריחה. איך אפשר ליפול, להתחמק מבין האצבעות של עצמך?? איך זה אפשרי??
יש את האמירה, אם הם לא רוצים לעזור לעצמם, אף אחד לא יכול.
הפנמתי אותה... באמת באמת הבנתי אותה לצערי.
אני רוצה לעזור, אני אתן הכל כדי לעזור...
אבל זה לא מקובל לדבר בפתיחות,
זה לא בסדר,
צריך להחביא,
להסתיר,
לטאטא מתחת לשטיח.
הם חושבים על בריחה,
מהמציאות.
בריחה מהחיים,
מהבית.
בריחה למקום לא מוגדר,
למקום של הווה בלבד.
לא מציאותי.
הורסים את העתיד,
את היכולת לשנות,
את היכולת להוכיח לכולם,
שהם כן יכולים!
הם לא מבינים,
רק חושבים על הרגע,
הרגע של הבריחה,
האי שפיות הזמנית,
שתקח אותם רחוק מכל הבעיות,
בבית,
בבית ספר,
בשכונה.
מגשימים את כל הציפיות מהם,
כלום.
אז על זה אומרים נבואה שמגשימה את עצמה??
ואני??
לי אין עם מי לדבר ממש, לפרוק ממש.
אולי להתמוטט מדי פעם,
לא מעבר.
לא מרשה לעצמי!
אז כן, זה אחד מיני רבים, שפשוט גומרים אותי...
מעציבים אותי.
האנשים האלה...
שאני כל כך אוהבת, כל כך מעריכה,
הולכים ונעלמים לי,
פשוט קמלים...
ובשביל מה??
ובגלל מה??
בגלל המציאות במגעילה שנולדו לתוכה...
עוד 10, 20 שנה איפה הם יהיו??
הם לא חושבים על זה...
אולי הם לא חושבים שהם יהיו...
אבל בדרך הזו, אני גם לא בטוחה.
אבל יש זמן,
אפשר לשנות, צריך לרצות.
אולי אני מחפשת משהו שלא קיים??
הבנה שלא קיימת?!
יכול להיות...
יכול להיות שאני סתם בררנית...
אבל זה מה שאני צריכה,
מעבר לרוצה.
צריך לחשוב על זה...
לילה טוב,
דיאנה :]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: