בזמן האחרון אני מרגישה שאני דורכת לעצמי על הראש,
או הולכת על הכוכב של הנסיך הקטן, כל כך פיצפון שאפשר לראות את השקיעה 47 פעמים ברצף.
קשה לי להחליט אם הזמן זז מהר מדי או לאט מדי, אם נשאר לי מספיק זמן ללמוד, או שנגמר הזמן והכל אבוד. ואולי בכלל הזמן מרפא הכל.
אם אני רוצה ללמוד או שפשוט החלטתי שאין ברירה אחרת.
אני לא אוהבת לחץ, אני לא אוהבת לחיות במרדף אחרי ציונים, אני גם לא טובה בזה, מעולם לא הייתי, וכבר אין לי את החשק כמו פעם להשתפר.
הייתי מעדיפה אם יכולתי, פשוט לברוח.
לברוח מכל שאני קשורה אליו כאן, החברים, המשפחה, העבודה, הלימודים...
אני הולכת להגשים חלום, את החלום הגדול ביותר שהיה לי ולנסוע עוד 5 חודשים לדרום אמריקה.
אני לא רוצה לחזור משם...
אולי כי קל לי יותר לא לחשוב,
אולי כי מחשבה על לנסוע לכרמל לכמה ימים,
או לנסוע לכל כך הרבה זמן לחו"ל מבלי לתכנן מה יקרה אחרי פשוט מרגיעה אותי.
הראש שלי כבר שם, הלב שלי עוד פה.
הייתי מוכנה לעשות שינוי, אבל כנראה שכבר לא נדע מה היה אם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
