סיפורי קומקום

עוד יום רגיל בשוק בבאר שבע. השוק הרגיל, לא הבדואי. אלימלך כבר לא סופר את הפעמים בהן פתח את הדוכן וסידר את הצעצועים שורות שורות, כמו חיילים מייד אין צ'יינה. הוא כבר לא זוכר מתי הוא התחיל לבוא הנה פעם בשבוע, כל שבוע, אפילו בגשם ולמכור צעצועים. זאת אומרת, לנסות למכור צעצועים. הוא ממש לא הצליח בזה. אין ספק שהוא שנים פה ובכל זאת מה שהוא כן זוכר זה את האנשים שקנו אצלו. זה לא כל כך קשה כי אפשר לספור אותם על כף יד אחת. משום מה אף אחד לא היה מוכן לקנות אצלו.

יש הרבה אנשים בשוק בבאר שבע. הם באים, נשים מכל המגזרים והעדות נושאות סלי פלסטיק צבעוניים, סטודנטים שמנסים לגמור את החודש בהוצאות מינימליות, יש גם לא מעט ילדים ככל שמחוגי השעון מתקדמים לכיוון שעות אחר הצהריים. הם אוחזים בידי הוריהם וחולפים במהירות על פני הדוכן של אלימלך, כמה מהם מגניבים מבטים והאמיצים שבהם אפילו קוראים "אמא, תראי..." אבל האמהות מגבירות עוד יותר את הקצב ומושכות את הילדים אחריהן.

הוא מתיישב בכבדות בכיסא המתקפל ונאנח, לפעמים הוא מנסה את כוחו וגם קורא בקול "צעצועים, משחקים, הכי זולים, הכי יפים!", פעם הוא הביא טרנזיסטור ישן והשמיע מוזיקה קצבית ורועשת בשביל למשוך את הלקוחות, אבל גם זה לא עוזר.

שלא תבינו לא נכון, הצעצועים של אלימלך היו באמת זולים ובאמת יפים: רובוטים קטנים עם קפיץ שנראים ממש כאילו הם זזים בעצמם ולא עם מנגנון, חיות מיניאטוריות שנראות כמעט אמיתיות, במיוחד האריה שאם רק היה גדול יותר הוא היה באמת מפחיד. יש לו גם צעצועים שנחשבים "של בנות": שרביט קסמים עם כוכב מהבהב בקצה, בובות קטנות בשמלות בכל הצבעים, לא שאלימלך יסרב לבן שירצה בהם, כמובן. את הכל הוא מוכר במחירי הפסד, לפעמים אפילו בחצי מהמחיר שבו הוא קנה אותם, פשוט חבל שהם ימשיכו לשבת אצלו על הדוכן, שיקנה אותם כבר איזה ילד, או מבוגר, או מישהו!

השמש עומדת לשקוע והפרוז'קטורים בשוק מתחילים להיות כתומים כאלו, עוד לא מאירים אבל מראים סימני התעוררות.

הדוכן שעומד כבר שנים ליד הדוכן של אלימלך הוא דוכן של בגדים. המון בגדים. מרוב חולצות, מכנסיים וחזיות לא רואים את הדוכן ובקושי אפשר להבחין באישה הקטנה שמאחוריו. הוא יודע איך קוראים לה, לאה, אבל  לא משיחה איתה. עם הזמן רוב השכנים בדוכנים הופכים להיות חברים ולפעמים גם קליינטים קבועים מחליפים איתה כמה מילים והוא, משועמם עד מוות בדוכן הנטוש שלו, מצותת. אבל רק קצת.

הוא זוכר שפעם, ממש באחת הפעמים הראשונות שהיא פתחה את הדוכן לידו וגם אצלה היה ריק הוא ניסה לפתוח איתה בשיחה, אבל היא לא ענתה. מאז הוא לא מנסה אפילו.

כבר חושך והפרוז'קטורים מאירים באור בהיר את הסמטאות של השוק בבאר שבע. השוק הרגיל, לא הבדואי. אלימלך, כצפוי, לא מכר כלום. דווקא מתישהו התקרב זוג סטודנטים, אבל לא נראה שהם באמת מתעניינים בצעצועים והם התרחקו משם מהר מאוד, מתלחששים. לאה, לעומת זאת, מכרה הרבה מאוד והיא מתחילה לאסוף את הסחורה. אין לה סיבה להישאר שם גם בחושך. אלימלך מדליק נורה קטנה התלויה מעל ראשו ומאירה את הדוכן. השוק התרוקן מעט, אך עדיין יש בו קונים פוטנציאליים.

"טוב, חבר, אתה מקפל או מה?" שואל השוטר שסוקר את השוק הריק מאדם, לבדוק בפעם האחרונה שהכל בסדר ואין עניינים, בכל זאת באר שבע. "כן, כן..." אלימלך מתרומם אבל השוטר כבר ממשיך הלאה משם. זהו, אין עוד הזדמנות למכור, עוד יום מבוזבז. אלימלך אוסף את כל הצעצועים בקופסאות. אם כבר הוא מוכר במחירי הפסד הוא חייב לשמור על שלמות כל הסחורה, שלא יצטרך לקנות עוד. הוא שוב נאנח. למען האמת הוא בכלל לא מאשים אותם. לא את הקונים, לא את הילדים, לא את ההורים, ולא את המוכרים מהדוכנים השכנים, בייחוד לא את לאה. מי רוצה לקנות צעצועים מאיש זקן, שמן ומקריח ששתי קרניים מזדקרות לו בדיוק מאמצע המצח?