סיפורי קומקום

תגידו מזל טוב, היום תרמתי את מנת הדם הראשונה בחיי! כן כן, מהיום נפתחה ההגרלה וזוכה מאושר אחד יהיה רשאי לקבל קצת ממני!!!

למעשה זה בא לי די בהפתעה, כלומר זכרתי איפשהו בצד האחורי והאפל יותר של הראש שיש מתישהו התרמת דם ומאחר והגעתי לגיל המתאים ידעתי גם שאני הולכת להפגין נוכחות, אבל כשהתקשר לאמא שלי מישהו מהקיבוץ לשאול אם אנחנו באים פתאום הרגשתי קצת פרפרים בבטן... ככה זה, יש אנשים שמתרגשים מדייט ראשון ויש אנשים ש.. טוב, יש אותי...

דילגנו בקלילות, אני ואמא, לחדר האוכל, מולו כבר חנתה הניידת הצהובה. לקחתי טופס והתחלתי למלא... "אמא, עברתי לאחרונה טיפול נגד עגבת?"... "ובארץ מוכת מלריה, הייתי?"..."אמא, איך קוראים לי?". אחר כך מדדו לי לחץ דם ושאלו אותי בעל פה את אותן השאלות שבטופס [מסתבר שהם לא רוצים דם מאנשים עם זיכרון פגום לטווח הקצר]. אז הלכתי לבחורה שבודקת אם אני אנמית או משהו: יש לה מן ריבוע פלסטיק קטנטן עם מחט עוד יותר קטנטנה והיא לקחה לי טיפת דם שזה, אם תסלחו לי, ממש לא לעניין! אני הולכת לתת לכם 450 מ"ל מדמי שלי ואתם מעיזים לקחת לי עוד?! במקרה שלי אפילו פעמיים, כי בבדיקה הראשונה היה לי המוגלובין גבוה מדי...

אחרי האישור המיוחל דידיתי לעבר המיטה. ערן המגניב ממד"א קשר לי את היד בגומי ונתן לי כדור כדי שאוכל להשתעשע בו בזמן שאני מחכה לסיום ההתרמה [וחוצמזה גם כדי להגביר את הזרימה]. אחר כך בא הרגע שכל העיניים נשואות אליו... ואז הוא עבר. באמת שזה הרבה פחות כואב ממה שנדמה למי שעוד לא תרם, זו מן דקירונת פיצית ואז כבר לא מרגישים את זה בכלל! הרגשתי שאני סתם שוכבת שם להנאתי...וכמובן היה מחובר לי ליד צינור גומי שבסופו שקית עם...

"אמא, זה הדם שלי!"

"כן, מעיין."

"הוא מחוץ לגוף שלי!!"

"נכון."

ערן המגניב ממד"א שאל אותי מדי פעם מה שלומי ["אני בסדר, מה איתך?"] ובסופו של דבר נמאס לו ממני אז הוא ניתק אותי וביקש ממני להמשיך לשכב אבל להניף את היד המחוררת למעלה וללחוץ על זירת הפשע. אחר כך הוא כבר הסכים לי לקום, אבל עקב היותו מנומס ביקש ממני להתכבד במיץ ועוגה ולהישאר עוד 10 דקות לפני שאני עוזבת.

גיליתי שמשתלם לתרום דם. אמנם לא מקבלים מדבקה כמו בחיסונים, אבל מי צריך מדבקה כשיש שולחן עמוס במאכלים מלאי סוכר וכולו ממתין רק בשבילי? [ובשביל עוד כמה תורמים, אבל הם רק ניצבים בסרט של חיי]. בנוסף, אמא שלי הייתה נורא גאה בי בשילוב עם דאגה אמהית אינסטינקטיבית ולכן לא נתנה לי לעשות כלום בעצמי: היא מזגה לי מיץ [דבר שלא עשתה מאז שהייתי בכיתה ב' בערך], פרסה לי עוגה וליוותה את כל צעדיי במבט חרד. אפשר לחשוב שהיא לא תרמה 7654974 פעמים בחייה... כשהגענו הביתה היא גם התנצלה עמוקות על כך שהיא לא יכולה להשאר להכין לי תה כי היא בדיוק חייבת לרוץ לפילאטיס.

וזהו, עד כאן סיפור הגבורה המרגש שלי..

אם אתם מעל גיל 17, תתרמו! זה מציל חיים ובאמת שלא כולל הרבה טרחה או כאב! חוץ מזה, אולי זה אפילו יעזור לכם להתחמק משיעור ספורט למחרת!

אוהבת,

מעיין.

~עדכון~

שימו לב, רבותיי... ה-ה-ז-מ-נ-ה!!!!!

 בואו בהמוניכם, כמו שאמר ריצ'ארד באך: אין מקום שהוא רחוק מדי!!!