סיפורי קומקום

אני: "שמע, גיליתי היום שירפ"א זה פשוט גוף לא יעיל ולא מאורגן של חבורת אנשים חסרי תועלת"

אלון: "לא, זה צה"ל".

שלושת רבעי שעה אחרי שנחתתי בתל אביב, דמדומי יום רביעי, הדודה שלי יסמין אספה אותי ויחד נסענו לנמל תל אביב. השוער בכניסה לחניון הסתכל עליה בזמן שהושיטה לו את 15 השקלים שיעניקו לנו חנייה [לא באמת..]: "תגידי, את לא זאתי ממנגו?" [היא כן, זו עם הטייפ האדום]. אחרי שהחנינו באיזו סמטה לא מוסדרת לחלוטין מצאנו את דרכנו לרדינג 3, מועדון הופעות שכזה, מקום מגניב. בלי להסס פסענו לקופה של המוזמנים לקבל כרטיסים בחינמי חינם לגמר "רוקרימון" העשירי.

הסבר קצר: רוקרימון זו תחרות שמארגן ביה"ס רימון למוזיקה. תלמידי רימון מקימים להקות יחד, מחברים שני שירים מקוריים ומתחילים להתחרות זה בזה. נאמר לנו שאת הדרך התחילו בערך 60(!) להקות ולגמר האפילו 5 בלבד. את הכניסה החינמית, כאמור, השגתי בזכות היותי מקושרת משפחתית לשניים מהמורים שם.

המשך: התיישבנו לנו במקום השמור לנו, בחברת עוד 3 מורות לפיתוח קול, הזמנו שתייה וחיכינו... ההופעה התחילה בשעה איחור, או אז עלה איש קטן וקרח והתחיל לדבר יותר מדי על כמה שרוקרימון זה דבר מגניב ופיזר תודות לכל עבר, דגש על השופטים: יוני בלוך, דניאל סלומון ויואב קוטנר, שישבו בערך 3 מטרים ממני וברגע שהוארו פניהם בפרוז'קטורים הם חייכו וניפנפו כמו סגניות-מלכת-היופי של פרו.

"ועכשיו... בואו ניתן למוזיקה לדבר!". כולם מוחאים כפיים בהתלהבות. סביר להניח שרוב האנשים שישבו בקהל, מורים ותלמידים ברימון ובני משפחה של המופיעים, בר שמעו 9837510 פעם את כל השירים, אבל זה לא הפריע לריגוש שאפף את כולם.

ראשונים עלו להקה בשם "דוממשטה" [ואם תהיתם אז כן, לכל הלהקות היו שמות נוראיים] ויסמין ידעה לספר שהסולנית והקלידנית שתיהן תלמידות שלה.

הביקורת שלי: השירים היו בעיני קצת משעממים, מילים לא חזקות, מוזיקה נחמדה, אבל לא יוצאת דופן. כמובן שהביצוע מקצועי ויפה, אבל החומר לא דיבר אליי, בסך הכל קצת יבש.

אחריהם "phornow". ארבעה בנים שהתחבקו לפני שנכנסו לעמדות והתחילו לנגן.

הביקורת שלי: המוזיקה שלהם בהחלט הייתה מגניבה, הרבה יותר רוקנרול וחשמל וזמר עם קול מיוחד. זה גם לא שבה אותי לגמרי, הם בכל זאת היו קצת ילדותיים כאלה, אבל בסך הכל הם היו בעיני השניים הכי טובים.

אחריהם להקה עם שם מסובך, משהו מיצ'פוט, הסולנית גם היא תלמידה של יסמין, מתופף, בסיסט וקלידן.

הביקורת שלי: הרגשתי שההרכב קצת חסר, הצליל לא היה מלא באוזן שלי אבל... הם היו פשוט מעולים! לזמרת היה קול פשוט נהדר שהשאיר אותי פעורת פה לחלוטין. אהבתי את הסגנון שלהם, שהיה קצת יותר ג'ז קופצני וחמוד. הם לא פחדו לאלתר קצת או לתת סולואים, גם של בס, דבר שכמעט לא נראה באותו ערב להפתעתי, הם אמורים להיות תלמידים ברימון! הם צריכים להעריץ את אמנות האילתור והשוויון במתן סולואים!

הלהקה הבאה- "שלנה עליך" [משחק מילים עם "של נעליך"(מעל רגליך...)]. זו הלהקה היחידה שקיימת באמת ולא התחברה לצורך התחרות. קלידנית\זמרת ליווי, זמר\נגן גיטרה אקוסטית, איש כלי הקשה וזמרת ליווי\מנגנת על כלי הקשה וחלילית.

הביקורת שלי: המוזיקה שלהם בהחלט הייתה נעימה וכיפית, אבל השירים, איך לומר, היו קצת דפוקים מבחינת תוכן. אבל אני חייבת להדגיש את היכולות שלהם מבחינה ווקאלית- שלושה אנשים שרים יחד בשלושה קולות והכל בתיאום מדהים, כאילו יוצא מגרון אחד.

להקה עם עוד שם מוזר שלמיטב הבנתי הוא בכלל איזה מושג בהונגרית. גם כאן הסולנית היא פרי עמלה של דודה שלי [היא ממש זכתה לייצוג משמעותי!] ואילו המתופף תלמיד של דוד שלי.

הביקורת שלי: יואו, איזה חבורת ווירדואוז!! שירים מוזרים, לחנים מוזרים, הזמרת נראתה כמו תחת השפעה משולבת של טראנס וחרדה. זה היה משהו בהחלט ייחודי, אבל הרגשתי שזה קצת פספס אותי. אני רק אתן דוגמא לחלק מהטקסט: "תישארי במיטה בלי סדינים\ לא מגיע לך סדינים\ אל תסתכלי במראת הקיר\ לא מגיע לך מראה ולא קיר\ היום יותר מדי בהיר\...\את כמו זונה בפרדסים של מילים...". הבנתם?

אחרונים חביבים עלו "אוזנפיל". עוד ארבעה בנים.

הביקורת שלי: בשתי מילים- בקסטריט בויז. בתוכן, בלחנים, בהופעה ובעובדה שלכל אחד מחברי הלהקה היה מיקרופון ושר בפרצוף מיוסר של כלב עזוב. באמת שאין להם מעריצים מעל גיל 14.

אחרי הלהקות השופטים הלכו להתייעצות וכדי לשעשע את הקהל הוקרן סרטון על רימון. אני חמקתי באלגנטיות האופיינית לי כדי לדבר עם יובל בחוץ.

כשחזרתי, השופטים החביבים עלו לבמה כדי להכריז שהמקום השני מוענק ל"שלנה עליך" ואילו המקום הראשון הולך ל....ווירדואוז!. טוב, נו. הפרס: מילגות לימודים וזמן הקלטה באולפן של רימון.

בשלב זה כבר היה מגה מאוחר ויסמין ואני באנו הביתה, שם מזרון מתנפח קרא לי בשמי ולחש לי בחושך מילות אהבה. נעניתי מיד לחיזוריו וקפצתי לי פנימה, שוקעת בשינה עמוקה...

התעוררתי בערך 4 וחצי שעות אחר כך. בלי להתמהמה התארגנתי לי, השארתי למשפחה המוזיקלית פתק "תודה" על הדלת [רוקסטארים שכאלה, בכלל לא התעוררו אפילו אחרי שיצאתי ולא רציתי סתם להיעלם] ויצאתי ב-7:25 לתחנה הכי קרובה של קו 70 שהייתה , על פי האינטרנט חברו הטוב ביותר של האדם, ברוטשילד על שיינקין. אז הלכתי לאורך שיינקין עד שהגעתי לרוטשילד, ראיתי תחנה, שמחתי והתיישבתי לחכות. ועובר קו 5, ועובר עוד קו 5 ועוד קו 5.... אני מפזמת לי את "חלום מתוק" של משינה, בו יובל בנאי נוסע בקו 5 אל הים. רק לקו 70 אין זכר. כלומר יש זכר, הוא עבר כבר פעמיים בזמן שחיכיתי, אבל בכיוון השני של התנועה. אחרי רבע שעה אני מחליטה ללכת לכיוון רוטשילד על אלנבי [הכיוון ממנו בא האוטובוס] למקרה שאולי טעיתי בתחנה... והנה אני מוצאת את עצמי עומדת פנים אל פנים מול... הבימה?!

רגע אחד!! אני נמצאת בצד הלא נכון של השדרה!!! בגלל זה לא עבר שום אוטובוס מספר 70 בתחנה ובגלל זה כשפניתי שמאלה הלכתי מזרחה ולא מערבה! מיהרתי לחצות ולחזור לתחנה הנכונה תוך שאני מקללת במרץ ותוהה עד כמה דפוקה אני יכולה להיות. בינתיים איחרתי ב-25 דקות...

הגעתי לתל השומר, הדרך המוכרת לירפ"א... ראיתי חבורת בנים עצומה מתגודדת. מסתבר שגם הם באו לבדיקות הרפואיות, אבל הם מיועדים להיות מדריכי צניחה. נכנסתי למבנה של הבדיקות הרפואיות, בקבלה קיבלתי תיקייה צהובה כיפית עם דף שמפרט את כל הבדיקות שאני צריכה לעשות ולפי איזה סדר והודגש כי אני חייבת לעשות את התחנות לפי הסדר כדי שלא יווצר בלגאן... בולשיט. היה בלאגן אטומי בכל מקרה. מה זה בלאגן? אנדרלמוסיה! תורים ארוכים לחדרים שבכלל אין בהם אף אחד, החיילים שאמורים להפעיל את הבדיקות עומדים בחוסר מעש באמצע המסדרון ומריצים דחקות. גם התורים עצמם היו צ'יקמוק בגלל שבכל פעם שניסינו לעמוד בטור מאורגן או משהו עבר חייל אחר וגער בנו שאנחנו חוסמים את המעברים ושזה ממש לא יפה מצדנו ושלדבר אלינו זה כמו לדבר אל הקיר, אז התיישבנו על הספסלים שהיו שם ומה שבעצם קבע את סדר הכניסה היה מידת האסרטיביות, כך היו אנשים שנכנסו לשלוש בדיקות באותו פרק זמן שאחרים סיימו שבע כאלה. חוץ מזה הרוב המוחלט והמוחץ היה בנים ואחת הבדיקות [אק"ג] יכולה להתבצע רק על ידי חייל\ת מאותו המין שלך [כי זה כרוך בהתערטלות מסויימת] לכן אני ועוד בחורה פשוט ישבנו וחיכינו שאחת מהחיילות [הרבות] שבמקום תואיל בטובה לעשות את התפקיד שלה והרבה בנים עקפו אותנו... כשסוף סוף ובשעה טובה ניגשתי לתור [הארוך] לרופא התעופתי, התחנה האחרונה והסופית בה הוא מסתכל על תוצאות כל הבדיקות ומאשר לי להתגייס למסלול של מודא"ל, הצוות יצא להפסקה! הפסקה של שלושת רבעי שעה!!!

לסיכום, תהליך שלא היה צריך להמשך יותר משעה-שעה וחצי נמשך יותר מארבע שעות.

כל הכבוד לצה"ל.

לפחות האנשים שחיכו סביבי בתורים היו נחמדים ודיברנו... גם הביאו לנו כמה סנדוויצ'ים לא רעים...

וכך הגענו לסופו של יום... ותחילתו של לילה.

לילה טוב.

מעיין המלש"בית.