סיפורי קומקום

שעות הערב המקודמות של יום שלישי, תל אביב, ממש מתחת למרכז עזריאלי אפשר להשתגע מרעש המכוניות, הצפצופים, ים הרגליים שחוצה את הכבישים וממשיך במדרכות. חיילים שזה עתה סיימו את יום עבודתם בקרייה, אנשי עסקים כהי משקפיים מדברים לתוך האוזניות המחוברות לטלפון הנייד מהדור המי כבר מצליח לעקוב וקונים נלהבים עם שקיות צבעוניות וממותגות מסתובבים בחבורות.

וביניהם עמדה ילדה (דרקון) בחולצה שומרית, כחולה עם שרוך לבן. היא בדיוק נפרדה מאלישע וחשבה כמה חבל זה כשקשרים שזה עתה נבנו והעמיקו נפרמים ומצד אחד זה הכי פשוט בעולם להתקשר ולשאול מה נשמע כשבעצם זה קשה, קשה מאוד, במיוחד בשבילה.

"סליחה, אולי את יודעת איפה גני יהושע?"

דרקון הרימה גבה, מולה עמדו נער ונערה, לא כאלו שהייתה פותחת עמם בשיחה בדרך כלל, אבל הם נראו אובדי עצות למדי.

"אני בעצמי בדיוק בדרך לשם, בואו איתי!"

"אנחנו באנו לפסטיבל של המתגייסים"

"גם אני".

היא לא הייתה באה לשם אם היא לא הייתה כבר בתל אביב בין כה וכה. היא מאסה מזמן באירועים הומי נוער שוליים, ופי כמה וכמה באירועים שמארגן הצבא, כאלו שאמורים להיות בעלי אופי פטריוטי אבל מקבלים גוון מיליטריסטי מהר מאוד. אבל החברות הלכו. אבל היא כבר בתל אביב. אבל.

היא הייתה בתל אביב כי היא השתתפה בישיבה של מזכירות החניכים הארצית. הם קבעו את הנושא השנתי לשנה הבאה. היא גם קיוותה (שוב) לפגוש כמה אנשים. התנועה הזו, היא באמת חשובה לה, ואז מה אם השניים האלה מעולם לא שמעו עליה?

הם גם כנראה מעולם לא נסעו ברכבת.

"אז איפה מחכים לרכבת?"

"פה, זה הרציף".

"את חושבת שיהיו מפה רכבות גם לרחובות?"

"כן, בטח".

"עד איזה שעה?"

הם כנראה גם חשבו שהיא הדוברת הרשמית של רכבת ישראל. בכל מקרה, היא כבר פשטה מעליה את החולצה הכחולה. היה חם. והיא לא רוצה להסתובב שם בחולצת תנועה. מכל מיני סיבות.

הם הלכו אחריה, כמו אווזונים קטנים אחרי אמא אווזה. ברכבת, ברחוב, על הגשר, בפארק... בסוף נפרדו דרכיהם. הם הלכו להם ודרקון יצאה לחפש את החברות. הרבה פרסומות, הרבה חיילים, הרבה מאוד אנשים שהיו מיותרים. הם לא חלק ממנה, לא חלק מהחיים שלה וכרגע הם דמויות קרטון בדיוק כפי שהיא דמות קרטון בשבילם. והיא לא אוהבת את התחושה שהיא דמות קרטון. אילו היא רק הייתה יכולה לעמוד על הבמה ההיא...

והיא פגשה את החברות שלה, שנהנו מאוד.

אחרי להקת חיל החינוך עלו לדבר שני אנשים. אחד מהם עלה לבמה עם דגל ישראל מונף. והוא צעק. צעק כמה הדגל הזה יפה, כמה הצבעים שלו יפים, כמה אנחנו צריכים לשמור עליו. וכולם צרחו ביחד איתו. הקהל המזיע, הסמוק, המתנשם הביט כאיש אחד על הדגל וצרח.

זה באמת דגל יפה והצבעים שלו יפים.

אז למה הם צורחים כשהם רואים אותו?

היא העדיפה לשתוק ולהחליף מבטים עם עינת. גם עינת שתקה.

העיקר שחילקו וופלים, כי היא באמת הייתה רעבה.

ברכבת היא סיפרה להן סיפור עצוב, על עצמה, סיפור אמיתי. ופתאום זה היה מצחיק. הן צחקו והיא צחקה איתן. אחר כך היא סיפרה להן סיפור שמח. הרכבת הגיעה כבר לתחנה הנכונה והיא ירדה משם.

הבוקר היה שמח. אפילו שהאור שנדלק פתאום והקול של אמא שקורא לה להתעורר קטעו אותה באמצע החלום והעפעפיים כמו תמיד היו כבדים וכבולים זה לזה באלפי חוטים, דווקא הייתה סיבה טובה. אמא לקחה אותה לבאר שבע והורידה אותה בקניון. השעון, האדון השליט, אמר לה שיש לה עוד שעתיים, אז היא נעלמה בין המדפים של חנות הספרים. לפעמים היא משחקת משחק: אם הייתה יכולה לקבל במתנה את כל הספרים שרצתה מן החנות, מה הייתה מכניסה לסל? ודיסקים? בחנות הדיסקים היא החליטה שהיא יכולה ואפילו קנתה לעצמה את האלבום החדש של רונה קינן. מזכירים שם את התנועה, אבל לא בגלל זה היא קונה.

בצהריים כבר הגיעה השעה. היא לומדת לנהוג בפעם הראשונה. קצת מתרגשת, אבל לא מפחדת.

המורה לנהיגה נחמד, מצחיק כזה. היא דווקא חשבה שהלך לה לא רע בכלל: המנוע לא כבה אפילו פעם אחת והיא כמעט שלא נבהלה. הרמזור הראשון הוא הכי קשה, אבל אחריו מסתדרים. למה האיש הזה עומד באמצע הכביש?

היא חייבת להספיק, לפחות את הרוב, לפני שהיא מתחילה שם.

היא הייתה מרוצה למדי.

בערב היא התלבשה יפה. זה מקובל להגיע בלבוש מסודר לטקס הסיום של בית הספר.

פגישה עם המחנך רפי בכיתה, מילים, מילים, מילים. מילים לפרידה, לסיכום. אחר כך יוצאים החוצה להתכבד ולפטפט ולצלם ולהצטלם. אחרי כן מגיע הטקס השכבתי. להקה גרועה. כן, זה מפריע הרבה יותר כשהיא חושבת בפנים שהיא הייתה יכולה לעשות את זה יותר טוב, וכן, היא גם מספיק אכפתית כדי לכעוס על עצמה שהיא מקנאה. ולא במקום הספציפי הזה, זה לא חשוב, הטקס הטיפשי הזה. היא מקנאה במעמד, היא מקנאה בהכרה הזו, של מישהי שפונים אליה כשצריך זמרת, שבאופן אוטומטי כל החברות יבואו אליה אחרי הופעה ויגידו כמה היא שרה מקסים ומרגש, אפילו שהיא זייפה בחצי מהשיר, אפילו שבשבילה סולם זה אך ורק כלי של שיפוצניקים. כי העיקר זה המעמד ואם היא הצליחה להכנס תחת ההגדרה "הזמרת" בראשיהם של הסובבים אותה הכישרון שלה הוא כבר עניין שולי.

דרקון מקנאה, והיא מודה בזה.

ומתביישת בזה מאוד.

אני מתביישת בזה מאוד.

אבל הכל לא היה נורא כל כך אילו לא הייתי צריכה להפסיד באותה ההזדמנות את טקס הסיום של שפיה, שאני בטוחה שהייתי נהנית ממנו פי 10 לפחות.

לפחות קיבלתי תעודת הצטיינות.

ממש נחמה. אצלנו יותר יוקרתי להיות במב"ר ולהלחם על הזכאות לבגרות. הם אפילו הוציאו חולצה שמתגאה בכך.

אני כל כך שמחה להפטר מהשכבה הזו [למרות שיש בה כמה בנות יקרות שאני שמחה שפגשתי ואני מקווה לשמור איתן על קשר, כשאני מסתכלת על השכבה הזו במבט מלמעלה זה מה שאני מרגישה].

מעיין.