היו כל כך הרבה שירים שדבקו בי לאחרונה, כל כך הרבה שירים מתאימים... אבל תמיד ההחלטה האינטואיטיווית של הרגע היא הקובעת.
הנה אני בבית, במצב שהוא כל כך שונה פיזית ונפשית מן החורשה ההיא ליד כפר סאלד, המקום שבו ביליתי חלק ניכר מחודש יולי. את הימים האחרונים העברתי בעיקר בהשלמת שעות שינה, למרות שאיתם טוען שזה משהו פסיכולוגי בלבד, גם פסיכולוגי זה צורך. אבל בואו נתחיל מההתחלה.
ההתחלה היא, כמו ברבים מסיפוריי, ברכבת.
מחוץ לתחנת תל אביב מרכז התחלתי לפגוש באנשים בחולצות כחולות, פרצופים מוכרים ומעט שפחות מוכרים. האנדרלמוסיה המוכרת של חיבוקים, קריאות שמחה ותיקים ענקיים מפוזרים בכל עבר, עד שאלה האחרונים הונחו בתא המטען של האוטובוס, כולנו עלינו והתחלנו בנסיעה של ארבע שעות לכפר מנחם, קיבוץ שנמצא אי שם בעמק החולה, ליד לבנון, מי שמכיר. הנסיעה תמיד עוברת מהר עם חברים. כשירדנו מהאוטובוס כבר היה לקראת ערב.
שם, בכפר מנחם, יש בית ספר שהסכים לתת [או להשכיר] לתנועה את השטח שלו, על בנייניו ומדשאותיו ועל רשת כדורעפו ושם גם עברנו את הטקס שמסיר מאיתנו את תווית ה"שכבה" ומדביק במקומה את תווית ה"משלחת", כלומר השכבה שכעת מכהנת כי"ג. אח"כ עברנו פעילות יחידה עם מדריכי הגרעינים [כן, עכשיו אנחנו כבר גרעינים ולא קבוצות המשך] שלאחריה נפרדנו מהם לשלום עד לסמינר הבא והתפנינו לניהול חיי הלילה הסוערים שלנו. שלי אישית הכילו עוגה שהרווחתי ביושר [התערבות עם מורן] וטלפון בהול ב-00:05 ליובל, שהיה בן 18 מזה 5 דקות ואני, מפגרת, כיוונתי שעון מעורר בפלאפון אבל יצאתי בלעדיו. בכל אופן, אני לא חושבת שליובל זה הפריע יותר מדי... המשכתי בזלילת העוגה והעלאת הפופולאריות שלי על ידי חלוקתה חינם לעוברים ושבים.
למחרת זה כבר התחיל באמת. הקפיצו אותנו באוטובוסים לגבעת האם, כמה קילומטרים משם, שם נערך עוד מיני-טקס לתחילת ההכנה, פגשנו את המדריכים שלנו, שבבוא העת יהפכו לראשראשים [הסבר יבוא בעיתו] ופצחנו במסע רגלי תחת השמש הקופחת ובסופו הגענו למחנה: חורשת אקליפטוסים, ממש ליד הבניאס. מיד הסבירו לנו היכן שותים, היכן עושים צרכים ולאיזה כיוון בורחים אם חס וחלילה טפוטפוטפומלחמיםחתולשחור יש שריפה וכמובן למה אסור לנו להכנס למבנה המהודר שבנו במו ידיהם הצוות הטכני שגר במקום הזה כבר חודש רק כדי להכין את כל האירוע הענק הזה.
כעת, כדי להמשיך בחלק הבא נעבור על מילון מושגים קצר:
סנדה- מוט ארוך עשוי מעץ אקליפטוס, החומר העיקרי לבניית כל דבר כלשהו בשטח.
תמה - חבל פלסטי שחור שאיתו קושרים כל דבר, בעיקר סנדות כדי ליצור מבנים.
כפיתה - הדרך בה קושרים שתי סנדות במאונך זו לזו, מאוד חזק ודורש שימוש בהרבה חבל תמה.
אבטיח - תמה מגולגל על מקל, מעין סליל אישי על מנת להכין כפיתה ביתר נוחות.
שוקת - כיור ארוך עם מלא ברזים.
מוצאות - שירותים כימיים.
פריסה - ארוחת לחם וממרחים.
בחמשת הימים הבאים נדרשה הקבוצה שלנו לבנות לעצמנו בית על פי תכנית קיימת מן הסנדות והחבלים שנמצאים בשטח ללא הגבלה וכמובן לעבור גם המון פעילויות נוספות, פעולות... אך קודם כל הבנייה.
אין ספק שהבנייה הזו היא עבודה קשה שדורשת את עזרת כל הקבוצה, במיוחד כשחיים בשטח והחום עולה לטמפרטורות לא סבירות ["אלוהים ישמור! אתה בטוח שהשעה רק 9 בבוקר?!"] ואת לובשת 24\7 חולצה שומרית שכבר מזמן איבדה את מקומה ברשימת "הבגד האוורירי של השנה", האוכל הוא בעיקר פריסות והשינה היא לא שינה. אבל למרות השוקיסטיות שליקנו בה ביום וחצי הראשונים לקחנו את עצמנו בידיים ובנינו כשדים משחת, סיימנו ממש בדקות האחרונות לפני שהתחיל ה"יום נוח" וחברי הצוות הטכני הסתערו עלינו בצווחות אינדיאניות, חמושים בצינורות מים ולא היססו להשתמש בהם, וציוו עלינו להעלות את עצמנו ואת התיקים לשתי הרמפות הגבוהות של הבית כדי שנתחיל במשחק: תחרות משימות בין שני הבתים הקרובים שזיכו אותנו במרכיבים להכנת פיצה בטאבון שהכנו זה מכבר.
אחרי שסיימנו את ענייני הבנייה היה פנאי לפעילויות שטח מגוונות אחרות. היה לנו חוג אמון וברזנט, בו שיחקנו משחקי אמון לפני שחשפו אותנו לרמפת עץ בגובה 2 מטרים ולבד ברזנט רחב, אותו אחזה בכוח כל הקבוצה וכל אחד בתורו טיפס על הרמפה, קפץ ממנה אל הבד המתוח ולמרבה ההקלה נתפס והגיע בבטחה אל הקרקע. בשורה התחתונה, תרגיל שמחזק את האמון בקבוצה. ביום אחר הביאו אותנו אל הבניאס, שם קיבלנו חגורות הצלה ואבובים ושטנו לנו בנחת במורד הנחל [כל עוד לא הסתבכנו בקוציו האכזריים של שיח הפטל... לא מומלץ] והמשכנו לשוט עד שדה נחמיה, משכנו של מורנצ'יק. בשדה נחמיה נתגלתה לעינינו הזוועה על כל תחלואיה: האומגהΩ. מתנשאת לגובה של 20.4 מטר מעל פני הקרקע, נמתחת לאורך של כ-50 מטר היישר למימיו הקרים של הבניאס ובאופן כללי גרמה לי לרצות להשתין במכנסיים ברגע שראיתי אותה, אבל ידעתי שאין סיכוי בחיים שאני מוותרת על חוויה כזו! הרי אם הייתי משתפנת הייתי מתחרטת על זה כמחצית מחיי הבוגרים! אז עשיתי את זה. טיפסתי באיטיות במעלה סולם המתכת שהיה חלקלק מהבוץ והמים שהשאירו נעליהם של אלה שעלו לפניי, על ראשי ניתכו טיפות גשם מתוצרתה של צליל, אף אחד לא הספיק להייבש מהשיט באבובים, ואם זה לא מספיק מפחיד, לאורך כל הדרך ניתלו שלטים קטנים שמציינים את גובהך הנוכחי ושלטים קצת יותר גדולים עם משפטים מעודדים כמו "ואני מתבלבל ונופל. בום." או "הכי גבוה שאפשר להגיע". lovely. עוד תוספת מסעירה לחוויה הייתה העובדה שבכל פעם שמישהו עשה את הצעד המכריע וקפץ הוא נתן את צרחת חייו שגרמה לי לקפוץ במקום בכל פעם מחדש. בגובה דו ספרתי של מטרים מעל האדמה. כשהגעתי למעלה כבר לא הזיז לי בכלל הגובה. העיקר שאני עומדת על רמפה. הנוף היה מדהים והחלפתי כמה מילים ידידותיות עם נדב, המשלח. בלי להתמהמה, בלי לחשוב, נקשרתי לאומגה וקפצתי תוך שאני מכריזה "אסטבן חוליאן ריקרדו חוליו רמירז!!!!" לאוויר העולם. כן, האומגה הייתה מספיק ארוכה כדי שאוכל לצרוח את כל השם הארוך והבדיוני שהמצאתי לאשל בעקבות צמיחה מדאיגה של קבוצת שיער דמויית גירית על שפתו העליונה, כלומר, שפם. ואז הגיע הספלאש האכזרי של הפגיעה במי הנחל. אני הסתחררתי בחינניות כמו בלרינה ובלעתי יותר מים ממה ששואב המוביל הארצי וכעבור כמה שניות כבר מצאתי את עצמי עומדת על הרגליים, אוחזת באומגה ביד אחת ועושה את דרכי בחזרה לקבוצה. תענוג.
אחר כך היה לנו חוג הליכה נגד הזרם. פשוטו כמשמעו: נקשרנו זה לזה בחבל עבה בשלישיות והלכנו במעלה הנהר, נגד הזרם. מיותר לציין שלאורך כל ההליכה אשל, שארמוז על מימדיו כשאציין שהוא שחקן רוגבי מקצועי, סחב אותי בזרוע אחת וכך מנע ממני טביעה. דווקא היה מגניב לו, השפם.
יצאנו מהמים, אכלנו צהריים [לחם, לחם, לחם], עברנו חוג על מגדר ויצאנו למסע רגלי בן כשעה בחזרה למחנה, כשאני וענבל מארגנות לחברים פעילויות לרוב.
ביום האחרון שלנו בשטח פירקנו את הבניין המפואר שלנו במו ידינו. כאב לב כזה, כל אחד שעבר את החוויה הזו יודע מה הרגיש אברהם כשהתכוון לעקוד את בנו יצחק. כאב מתווסף כשאת נוכחת לדעת כמה קל לפרק את הבניין הזה ובתוך חצי שעה כבר אין זכר לפרוייקט שעמלת עליו יומיים וחצי. ניקיון [איזה כיף! יוהו!] וחוזרים לנחל, הפעם בשביל קייאקים! הו, רגע, סליחה, אתם בטח חושבים על סירות הגומי הנוחות האלו שבוודאי כבר עשיתם עם הכיתה או עם המשפחה ועל המשוטים היעילים שפשוט שילמתם על השכרתם וקיבלתם בלי קושי. אז זהו שלא. את הקייאקים שלנו אנחנו בנינו: בתחילה בונים מעין "סולם" עשוי סנאדות, המרחק בין העמודים של הסולם ובין כל שני שלבים בו הוא מטר אחד, כך שבסופו של דבר מתקבל מלבן המחולק לשלושה ריבועים של מטר על מטר, כעת בעזרת חבל התמה האהוב מכינים רשת במסגרת שמספקות לנו הסנאדות ובסוף לכל ריבוע שכזה מחברים אבוב, הוא מה שיגרום לנו לצוף את דרכנו עד לכפר בלום הקיבוץ שהוזכר בתחילת הפוסט ונמצא בעצמו ממש על גדת הירדן. נבהיר שוב: יש מים של הנחל, על המים צפים בשורה שלושה אבובים, מעל האבובים יש מלבן עץ עם רשת, מעל הרשת יושבים ארבעה שמו"צניקים מחוייכים ומדשדשים במים לכל עבר בתקווה שזה מה שירחיק אותם מן התופת של קוצי הפטל.
השיט היה מרהיב ושלו, החלק החביב עליי היה כשענת הוציאה מכיס השומרית חבילת ביסקוויטים וזללנו אותם כמו רביעיית שיבוטים של אבי ביטר. מהר מאוד גילינו שנגיע הרבה יותר רחוק אם ניתן רק לאביב [שמעתה יכונה אבוב] להיות נהג הגונדולה וכך שייטנו לנו להנאתנו עד שהגענו לחופו הקסום של כפר בלום. או אז החל החלק העיוני של הסמינר!
בחלק העיוני עברנו בהחלט הצפת יתר של חוגים ופעילויות, אבל זה היה שווה את זה. הרבה על חינוך, הרבה על העבודה שתידרש מאיתנו [או למעשה מהמד"צים העתידים לבוא] בקינים, הרבה על איך להיות מד"צ, כלומר מדריך צעיר, כי כזכור לכם הסמינר הזה בעצם שלהם, אנחנו רק עברנו רענון לפני כן, וחוץ מכל זה, פשוט הרבה הווי וכיף. אז מה היה לנו?
מוזיאון מציאות - עברנו כקבוצה בין הכיתות השונות כשבכל חדר מוצג פאן אחר של המציאות הישראלית: פערים חברתיים-כלכליים, אלימות, מגדר, אידאל היופי המעוות, תרבות הריאליטי... ובמרכז הכל, יושב לו "האיש האדיש", בן הנוער הממוצע של ימינו שיושב כל היום בחדר ורואה טלוויזיה\ישן\אוכל\גולש באינטרנט וחי את חייו באין מפריע בזמן שהמציאות משתוללת בחוץ וליד האיש האדיש עברנו בין כל תחנה לתחנה וחשבנו, האם גם בנו יש קצת מהאיש האדיש?
ערב כדורגל שולחן אנושי - כן, כן, קראתם נכון! שיחקנו בין הקבוצות בכדורגל שולחן, רק שהחיילים המסכנים המושחלים על מוט היינו אנחנו, או למעשה החיילים הקורנים מאושר הקשורים לחבלים שנמתחו לרוחב המגרש בשורות, ממש כמו כדורגל שולחן.
ערב השומר הממש צעיר - שוב פעם תחנות בין הכיתות, הפעם כל תחנה הייתה שלב אחר בהקמתה והתפתחותה של התנועה. היה מעניין, למרות שידענו כבר את רוב הדברים שסיפרו לנו [שוב, הכל בנוי למען מסיימי ט'].
התנסויות הדרכה - למעשה, בשביל הט'ניקים זהו החלק החשוב ביותר של הסמינר, אחרי שהם עברו חוגים על בניית פעולה והעברתה, הם מתחלקים לזוגות ושלישיות, כמו בהדרכה עצמה, בונים פעולה בעצמם, כמו בהדרכה, ומעבירים אותה לשאר הקבוצה ממש כמו שהם עתידים לעשות עם החניכים במהלך השנה הקרובה.
ערב כוחה של שכבה - מרכיב חיוני בכל סמינר שכבתי. כל הנוכחים בסמינר מתחלקים על פי צוותים של תפאורה, מוזיקה, ריקודים, קישור והנחייה וכו' ובתוך שעתיים לכל היותר מרימים ערב אדיר ומושקע. אני השתייכתי לצוות המוזיקה, כמו בכל שנה.
מפקד - לסיום, מופע פירוטכני מרשים הידוע בכינוי מפקד אש. אחרי שכל הצדדים נשאו דברי ברכה ואיחולי הצלחה בהמשך קיבלנו את השומריות הראשונות שנושאות את הכיתוב "משלחת דרור" וזה בהחלט היה רגע מרגש.
למחרת אחה"צ חזרנו הביתה. ההסעה הביאה אותי רק עד ת"א ומשם היה עליי להסתדר בעצמי, אז ביחד עם אלונה, לי ויובל [יובל! שלא ראיתי 11 ימים!!! הוא הגיע לתחנה המרכזית מזכרון כדי לבלות איתי את ההפוגה הקצרה שבין הסמינרים] עליתי על אוטובוס שייקח אותי קרוב ככל האפשר לקיבוץ [משם אמא ואבא יכלו להתחזות לנהגי מונית ולאסוף אותי].
ביליתי בבית שלושה ימים, קיבלתי אקסטרא יום כי נידבו אותי להיות אחראית אוטובוס של הסמינר האמיתי... אבל הפוסט הזה כבר ארוך יותר מן הגלות ומסופקני אם מישהו בכלל הגיע עד כאן.. אז צפו חלק ב'! מוהאהאה...
אל תאבדו תקווה, אני עוד אשוב...
מעיין.