סיפורי קומקום

עבר זמן מה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן בבלוג. ממש לא בגלל שלא חשתי בכך צורך, נהפוך הוא, הלוואי ויכולתי לתעד כל יום ויום ממה שעבר עליי בזמן אמת. לנהל יומן מסע על חוויות הי"ג היא לדעתי חוויה אמיתית בפני עצמה וגם נכס חשוב שיהיה לי כדי לשמר כל רגע מהשנה, שככל הנראה הולכת להיות הכי משמעותית בחיי עד כה.

התחלתי את שנת הי"ג שלי בשומר הצעיר.

חלמתי על זה במשך שנים, מכיתה ט' אני מסתכלת על המק"קים והקומונרים ובתוכי רוחשת להם הערכה, הערצה כמעט, על שבחרו במשימה הזו, ומקנאה, כל כך מקנאה, ומחכה בקוצר רוח כבר לרגע האמת שלי שבו אוכל, במשך שנה שלמה, להתמסר לאחת המטרות החשובות של חיי: לחנך, להשפיע, לחיות חיי רוח, לתת, להוביל, למרוד. כל כך חיכיתי גם לחיי הגרעין, לאחווה של המגורים המשותפים בקומונה, למשפחה השנייה הזו של חברים הכי קרובים, לקבוצת אנשים טובים שאני יכולה באמת ובתמים להאמין שאני שייכת אליהם ושכשם שאני רוצה בחברתם הם רוצים בחברתי. הייתי כל כך צמאה לכל זה, כמהתי לשנה הזו, שבה כל מעשיי הם פרי הבחירה שלי ושלי בלבד. ממש באמצע בין בית הספר לגיוס, בין מערכת החינוך למערכת הביטחון שכפו ויכפו עליי את עצמם בעתיד.

השנה האחרונה הייתה שנת השיא בציפייה לשנת השירות. ראשית, בפעם הראשונה באו לקן שלי מק"קים שגרמו לי באמת להרגיש קרובה איהם, ששיתפו אותי והיו דמויות משמעותיות ואמיתיות בחיי. גם בגלל שאני בסך הכל צעירה מהם בשנה וגם בגלל שסוף סוף החליטו לשלוח, אחרי כמה שנים שחונות, מדריכים חזקים, בעלי אמונה ורצון שלא פחדו לעורר הדים וגלים בקן, לדרוש, לשנות. כבר ידעתי שהשנה הזו היא לא גן עדן, שהיא קשה מאוד, שצריך להתמודד עם הרבה בעיות גם בחיי הגרעין, הרי לגור בבית אחד עם עוד 10-20 חבר'ה בסוף גיל ההתבגרות זה בוודאי לא קל, וגם במשימה, שהיא דורשת ממך לתת את כל כולך, את זמנך, את האנרגיה שלך. אבל כל כך רציתי לפרוץ כבר את הגבולות שמקיפים אותי במקום שממנו באתי ומונעים ממני לפעול ולממש את כל האמביציות שבי, את כל מה שבער בעצמותיי וצעק שהגיע הזמן לעשות מעשה. ואז זה הגיע.

וזה אכן קשה. השבוע הראשון, שבו העבירו לנו הקומונרים הקודמים של הקן חפיפה, היה אינטנסיבי ברמות שטרם נתקלתי בהן. בגלל המרחק בין מקום המגורים שלי [אשדוד] ובין המקום בו נמצא הקן [רחובות] ובעיקר בגלל התחבורה הציבורית הכושלת אנחנו נאלצים, הקומונרים של קיני רחובות, לנסוע שעה לכל כיוון באוטובוסים ולכן כדי להתחיל את היום בשעה 8 התעוררנו בכל בוקר ב-5 וחצי וחזרנו הביתה לקומונה רק אחרי 10 בלילה. לכל אורך היום התרוצצנו מכאן לשם, מביה"ס לקן, מן הקן למרכז הנוער העירוני [העירונוער] ושוב לקן. מחברת החפיפה התמלאה בשמות, הסברים, טיפים ושיטות. הקומונה הייתה מבולגנת מכל בחינה. מיטות ברזל מיותרות נערמו אחת על השנייה, בגדים עברו ממזוודות לארונות ובחזרה למזוודות, והכל היה ארעי, זמני, עד שיעבור השבע המטורף ונוכל למצוא לעצמנו, כל אחד, את הפינה שלו, את המקום הקבוע שלו. גם בין בני הגרעין לא היה קל. לא הצלחנו לנהל שיחה אחת כסדרה לפחות על מנת להסתדר בחדרים קבועים או לקבוע לעצמנו שיטת התנהלות כלכלית. ופתאום גם צריך להכין ארוחות ל-19 איש וזה לא בריא לאכול רק פסטה ואורז ושאר פחמימות ומה קורה כשמישהו בררן באוכל וצריך להתחשב בו? היו משברים בין אנשים.

הקושי העיקרי שלי היה ההבנה שבעצם זהו, סגרתי כבר את פרק בית הספר, יותר אני לא אחזור לשיעורי הסוציולוגיה של רפי, להסטוריה עם אלון ואפילו לישראל התגעגעתי, אפשר להגיד שמכתב מסויים גם עודד את התחושה הזו. התגעגעתי גם לבית, לאוכל של ההורים, למיטה שלי, למנוחה על הספה מול הטלוויזיה, לשעות הפנאי. אבל כמעט יותר מהכל התגעגעתי לשיעורי הכינור עם מירון. אני לא מספיקה לנגן כמו שצריך, אולי פעמיים בשבוע. בפעם הראשונה שהספקתי לנגן התחלתי ביצירות שלמדתי איתו לבגרות ופתאום נזכרתי בהערות שהיו לו במקומות מסויימים שתמיד הוא היה מעיר, בניסוחים המצחיקים שלו שמהולים במבטא רומני, בבדיחות ובסוף, כשהוא אמר לי כמה שהוא גאה בי שהצלחתי באמת להגיע בנגינה למקומות שלא חלמתי עליהם בתחילת י"א, כשרק הגעתי אליו והיה עליו לתקן את כל היציבה שלי ואת הטכניקה מההתחלה. כשגיא ודבורה נכנסו לחדר הם מצאו אותי מנגנת ובוכה ומנגנת ובוכה.

גם המשימה הפחידה אותי, ראיתי איך שפתאום זה הכל בידיים שלי, כמה עשרות ילדים שעכשיו תלויים בי, שיעברו את התהליך המשמעותי שעברתי אני אך ורק אם אני אשכיל להעביר להם אותו. אז מכרסמות בך שאלות דוגמת מה יהיה אם אכשל? אם איכנע? אם אפחד? אם לא אדע איך לעשות את זה? עכשיו אני צריכה להיות זו שיש לה תשובות, שדואגת, שמסתכלת על הכל מנקודה בוגרת ואחראית ובעצם עתידו של הקן מונח בכפה. נכון, יש איתי בצוות עוד שני אנשים [ומתוכם אחד שבאמת מתפקד] ויש את רכזת הקן ורכזי האזור שנמצאים שם, אבל אני חייבת לעמוד במשימה, אני חייבת לתפקד, אני חייבת להצליח. מלחיץ.

אבל לאט לאט זה משתפר. אחרי שלושה שבועות אני יכולה להגיד שהתחלתי לתפוס בטחון ואמונה בעצמי. אנחנו על הגל והקן השנה הולך להיות בתנופה. החניכים מדהימים. כיף לי להעביר סוף כל סוף פעולות למי שבאמת מעוניין לעבור אותן ולא לחבורת ילדים קטנים מהקיבוץ, שבאים אליי עם דעות קדומות, עם חוסר רצון שמוביל לחוסר יכולת. אני מדברת עם הז'ניקים שלי על כך שהקבוצה שלהם תגדל ותהפוך למשפיעה וחזקה אם הם רק ירצו ושזה תלוי בהם ואני באמת רואה איזה ניצוץ, איזה זיק של תקוה ושל רצון לפעול. אני מקשיבה בהנאה לט'ניקים כשהם סוטים מהדיון של הפעולה לטובת שיחה על הקבוצה ודורשים אחד מהשני: בואו נהיה יותר רציניים, בואו נהווה דוגמא לקטנים מאיתנו, בואו נהיה משפיעים בקן, בואו נצטרף לוועדה....

גם התקבענו בחדרים ויש לי מיטה משלי ומעליה יכולתי לתלות את הכוכבים שיובל נתן לי במתנה וגם מקום בארון, כבר אין תחושת ארעיות של סמינר או טיול, אלא של בית, כשאני קמה בבוקר ובכוס מעל לכיור אני רואה את מברשת השיניים שלי ביחד עם עוד 10 אחרות.... אני אוהבת את האנשים שחיים איתי בקומונה ומעולם לא הרגשתי נוח יותר בחברת האנשים שסביבי ביום-יום. אני מרגישה סיפוק אדיר כשאני מדברת עם עמית באוטובוס מרחובות לאשדוד על הזהות היהודית שלנו, על העתיד שלנו, על צדק חברתי, על צורות חיים שיתופיות, על המשמעות האמיתית של שיר שאנחנו מכירים...

ואני יודעת שלמרות שהאוכל קצת פחות טעים ולמרות שלא משנה כמה נשטוף את הרצפה תמיד ידבק לנו לרגליים קצת חול מהים [שגועש לו כמה עשרות מטרים מהבית שלנו] כשנלך יחפים בסלון ולמרות הריבים על שטיפת הכלים ולמרות שאין לי אפילו טיפת נסיון בגיוסים וכל יום חוזרים הביתה מאוחר בלילה ולמרות שצריך לבנות ולהעביר לפחות ארבע פעולות, ליווי ושיעורי חברה כל שבוע אני באמת מרגישה:

אני חיה את החלום

וקשה לי, אבל אני מאושרת ומרגישה שאני בת מזל. זכיתי.

אני מאחלת לעצמי שנה מדהימה של עשייה, של משמעות, של חוויה. אני מאחלת שקן רחובות השומרים יגיע לפסגות חדשות, שנוכל בסוף השנה הזו להביט לאחור ולראות כמה שהקן התקדם קדימה בזכותנו. אני מאחלת שגרעין גועש יהיה תמיד המשפחה השנייה שלי ושאמשיך לאהוב את החברים שלי.

שנה טובה.