סיפורי קומקום

בלתי אפשרי היום לשחרר לאוויר פוסט שלא קשור אפילו קצת לטילים ולדרום, מסתבר.

אתמול דילגתי לי בחדווה ביציאה מתחנת רכבת "השלום" בתל אביב היישר לזרועותיו של איתם. המשימה: שיטוט ברחובות העיר הלבנה [שכבר מזמן נעתה אפורה מפיח, אגב] ובילוי קצת זמן איכות ביחד. האמצעים: שני זוגות רגליים [לשנינו ביחד, כמובן], מזומנים והרבה מצב רוח טוב.

התחלנו את המסע במנוסה על נפשותינו מהקניון החוצה. הסיכוי היחיד לגרום לקניון הזה להיות יותר מפוצץ הוא להניח שם מטען . והתחלנו ללכת בלי באמת לדעת לאן. בסופו של דבר הגענו לכיכר רבין. התיישבנו במרכזה ותהינו איך בדיוק נכנסים מאה אלף איש בתוך הריבוע הפיצי הזה, חוץ מזה איתם תרם כמה אנקדוטות מעניינות על הדבר הגדול והחלוד באמצע הכיכר שמוכר לכמה תלמידי מגמת אמנות בתור אנדרטת זיכרון לשואה ולגבורה של יגאל תומרקין. הבטן, לעומת זאת לא התעניינה כל כך ודחקה בנו ללכת לאכול. אבל איפה???

איתם: אז.. איפה את רוצה לאכול?

מעיין: לא יודעת, איפה אתה רוצה?

איתם: זה תלוי... מה בא לך?

מעיין: אני? אני זורמת... תחליט אתה.

איתם: תחליטי את, לא יודע.

מעיין: תחליט אתה!

איתם: את!

מעיין: אתה!

איתם: את!

מעיין: אתה!

איתם: את!

~הולכים מכות~

אז אכלנו חומוס.

ואז, שבעים ומנומנמים יצאנו לקרוע את הסנטר ["אח, יא אהבלה, לא את הסנטר שלי, את דיזינגוף סנטר!!", "אופס, סליחה"]!!!. מסתבר שהנהלת "צומת ספרים" לא סומכת [ובצדק] על בני תמותה רגילים שימצאו את דרכם לסניף שלהם בסנטר לכן הם הגדילו את ההסתברות שבמהלך העליות והמורדות הרבים תיתקל בסניף של צומת ספרים. יש שם שלושה כאלו.

סקרנו גם את כל החנויות המעניינות [חוץ מתומר, היא אמנם עונה על ההגדרה "מעניינת" אבל אני שונאת אותה. ואיתם סולד מחנויות של פריקים] כולל אחת שהציעה מבחר מרשים של פאות בצבעים פלורסנטיים וחנות שלמה של...פאזלים!!! איזה כיף!!! הרגשתי כמו ילדה קטנה בחנות..פאזלים.

לאחר שאני התחדשתי בדיסק [הפסקול של HAIR, כי כולנו היפים קסומים (במיוחד אתה, גרינפיס)] ואיתם כמעט התחדש בדיסק של שירי תנועות נוער אבל עצר את עצמו וכמובן גם לאחר חליטת סיידר תפוחים מענגת ביותר שקיבלתי ממנה כוסית חינם החליטו שני שטוחי הרגליים [ע"ע פלטפוס] לדדות לאורך קינג ג'ורג' ושינקין. אני חייבת להודות שמעולם לא התעמקתי ברחובות האלה כמו אתמול. זו פשוט שכונה מוזרה... וכל מכריי יעידו שכשאני אומר על משהו שהוא מוזר אז הוא כנראה מוזר. בכל אופן, איתם ערך לי היכרות עם פאטצ'יה [כלומר חנות פאטצ'ים, כלומר הדברים הקוליים האלו שמגהצים על בד ואז הם לא יורדים לעולם אלא אם כן יש שואה גרעינית] וזה היה אחד המחזות היפים בחיי אז למרות שמאוחר יותר באותו יום אמא פערה פה כשראתה את המחיר קניתי פאטץ' של סופרמן!!! [נכון, זה מאוד לא מקורי מצדי, אבל זה באמת מדליק!!].

במהלך היום נכנסנו לכמה וכמה חנויות ספרים יד שנייה כשהמטרה העיקרית היא שאיתם ימצא ספר אמנות נחמד. אני אוהבת חנויות ספרים ומסתבר שכשהן יד שנייה זה בכלל חומד. באותו חלון ראווה ניצבים "בעט, אלון, בעט!" ו"הקפיטל" של קארל מארקס. גאוני. פשוט גאוני. בפנים מצאנו גם בובה של קיפי בן קיפוד [האמיתי, זה עם נעלי הבית המשובצות!] וספר של ק.צטניק שעל כריכתו מקדימה מודפסות, שחור על גבי לבן, כמה שורות שמצהירות שהעותק הזה מחולק חינם לתלמידי תיכון כדי לטעת בהם רצון לכתוב עבודת גמר על השואה. הו, מעולם לא חשקתי בכך יותר...

גשם החל יורד על קירותיו המתקלפים של שינקין ואז אמרתי שאני רוצה הביתה.

23:30

10 דקות אחרי שפרשתי למנוחות החליט הפלאפון להתחיל לצלצל את זמירותיו הענוגות [blackdog של לד זפלין].

על הצג איל.

מעיין:הלו???

איל: היי, מה נשמע? אממ.. רק רציתי לשאול... נופלים עלייך עכשיו טילים?

תמשיכו להיות יפים!

מעיין.

שלום אדון טיל, מה שלומך הבוקר? אני מצויין, תודה, קמתי לעוד בוקר בהיר ונחמד, הלכתי לשיעור כינור וגם עשיתי קצת שופינג, באמת שהחיים יפים.

לא, אני לא באמת חושבת שאחד מהחברים שלך ייפול עליי בקרוב, אם כבר יש להם טילים לטווח ארוך הם לא יבזבזו אותם על כמה קיבוצים מסכנים, או איך שאמר לי החיפאי ההוא בזמן מלחמת לבנון "אפילו קסאם עם מוטיבציה לא יגיע אלייך". באמת אין מה לעשות פה, פאב הפטריה נסגר.

אגב, אם אנחנו כבר מדברים, תזכיר לי טיל של מי אתה, שלנו או שלהם? כלומר, "שלנו" זה של צה"ל, לא שאני מתיימרת להיות טייסת, בהחלט לא. בדיוק על דברים כאלה חשבתי כששקלתי אם למלא את שאלון המועמדות לטיס או לא. ההבדל בין טייסת שלוחצת על הכפתור ובין חי"רניקית שלוחצת על ההדק הוא בעיקר טכני ובינינו, יש כמה חוויות טובות לא פחות מלהטיס מטוס, כמו לחיות עם עצמי בשלום, למשל, או לישון בלילה בשקט.

אתה צודק, באמת נורא שיעמם לך שם במחסן והאפסנאי היה ממש אדיוט, אבל תחשוב על זה שעדיף להשתעמם במחסן מאשר לשכב מרוסק לרסיסים ברחוב בין הריסות של בתים ואנשים צווחים. אנשים בהיסטריה גם הם לא מייצגים את המין האנושי בשיאו. למרות שהמלחמה היא לא רק אלה שמטיחים אש ואלו שסופגים אותה. מלחמה זה גם הילדים שאבא שלהם קיבל צו התייצבות, מלחמה זה גם הלחשושים השקטים האלו שכאילו אם ייאמרו בשקט הם יהיו פחות מלחיצים והמסיבה לא תיהרס. מלחמה זה גם אנשים ששואלים אותי בחשש "אז מה, את בטווח?".

אמא ואבא עוד לא ממש החליטו אם יש לנו מספיק זמן לדלג למקלט השכונתי או שעדיף סתם להשתטח במסדרון, מה דעתך?

מלחמה?

הרי רק אתמול הייתי עם כמה חברות בבית קפה והיה כל כך נחמד והיום, כשאני ואמא הלכנו לעשות קניות, המרכז המסחרי הגדול בנגב היה מלא עד אפס מקום באנשים שניצלו את חופשת החנוכה כדי לגהץ את כרטיס האשראי קצת. אז... הכל כרגיל או לא? תגיד לי אתה, אתה זה שרואה את המצב מלמעלה...

בידידות

מעיין.

טיול חנוכה היה נהדר. באמת, כל הזמן שהייתי שם, במדבר, עם חלק לא מבוטל מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם, בקור, מסביב למדורה, בהליכות של קילומטרים על קילומטרים, בעצירות לצד הדרך, בהתבוננות באחד הנופים היותר מדהימים שקיימים בארץ ובהטמעות בו, הרגשתי את אחת התחושות הכי קרובות לאושר שיכלות להיות.

אבל זה נמשך, בשבילי לפחות, שני ימים ושני לילות. בבוקר השלישי הייתי צריכה לארוז את הדברים שלי ולעלות לכביש שייקח אותי הרחק משם, בחזרה לעולם הרגיל, האפור, הגשום שבו אני לבד. כמעט.

באמת קשה לתאר את הנחיתה הקשה שהייתה לי אתמול בעולם שמחוץ למכתש רמון. זה התחיל בייאוש בתחנה שכוחת אל בכביש הערבה כשאוטובוס שעובר פעם בשעה וחצי מסרב להעלות אותך בגלל חוסר במקום, המשיך בכמיהה להיות בבית כשאת סגורה במשרד אוניברסיטאי עם אשה זרה, מחכה שאמא תסיים כבר את השיעור ואת כל שיחות החולין הנלוות תוך התעלמות מוחלטת מהמבטים שלך, מטון הדיבור שלך, משפת הגוף שלך. כל מה שרציתי היה להכנס לתוך הכונכיה שלי ולהתמכר לעצב של עצמי.

וכל אותו זמן המחשבות אוכלות אותי מבפנים, נושכות אותי בפינות הכי כואבות של הנשמה.

זו הייתה הפעם היחידה שבה לא שמחתי לשטוף את החול מהשיער, לשבת בפנים, בחימום החשמלי, ולאכול את האוכל של אמא אחרי טיול.

ואז עוד היה האירוע המשפחתי ההוא, שבגללו עזבתי את הטיול. בת מצווה. דודים, דודות, ילדים קטנים שצריכים גננת, ילדים קצת יותר גדולים שצועקים גם כשסבתא של החברה לכיתה שאיתה הם באו לשמוח מדברת, כי מי היא בכלל? מוזיקה שהדי.ג'יי מתעקש להגביר, אפילו שזה לא טרנסים ולא מועדון האומן 17. אוכל, אבל בקושי הצלחתי לאכול ממנו. חזרה הביתה ב-12 בלילה. מיטה, סוף סוף.

אולי העולם האמיתי לא כל כך רע כמו שאני רואה אותו כרגע, אולי בת המצווה הייתה מוצלחת מאוד, אולי אם הייתי נשארת שם הייתי מרגישה בדיוק אותו הדבר, אבל...

אין לי מה לומר.

אני שונאת מאוד כשאין לי מה לומר.

מעיין.