גייהנום

צעדיי הראשונים בבלוג

הזהות הבדויה של ארז מאירסון מתחילה להשתלט על הדיסוננס הרגשי בין הראוי למצוי. בין האפשרי למקווה. לעיתים היא דורשת עליונות מוסרית, לעיתים היא נדחקת הצידה אל מול היצרים הגועשים. לעיתים היא שלווה, לעיתים היא זועמת. לעיתים היא אישית ולעיתים קולקטיבית. בעיקר, דורשת נוכחות אינטנסיבית. דורשת לפרוק את זעמה על גבי הדף. דורשת ציבוריות, נוכחות פיזית, גם אם וירטואלית. החלטתי לאזן את המתח דרך בלוג. מתנסה בפורמט בפעם הראשונה, לא יודע כיצד אגיב לעצמי, בעצמי. אולי זה יעניק לה פורמט סובלימציה מתקדם. להתגבר על פיצול האישיות המסוכן המתחפר במעמקי נפשי. מוזמנים להגיב, להתפלמס, להתווכח.

ידיד סיפר לי השבוע שגברים לא גולשים בבלוגים. זהות גברית נמנעת מעיסוקים ורבליים וירטואליים. אולי אני בכלל לא זקוק לקהל, אולי זה בשביל עצמי, ועדיין יהיה נחמד לקיים דיאלוג על פני הדפים הארוכים. בינתיים הטור השבועי. בהמשך ארכיון. ובתקווה, קטעים חדשים. סוף שבוע נעים.

סוף האטרף

אני עוזב.

לא תבחינו בי יותר מציץ בדמויותיכם הבדיוניות בשתיים לפנות בוקר. לא תוכלו לנגב את עקבות רגליי המלכלכות מהכניסה לטריטוריה שלכם. לא תוכלו לחשוק בדמותי הוירטואלית. לא תוכלו לפנטז על התמונה החסויה. לא תוכלו לזרוק אותי לתחתית הרשימה השחורה. לא תוכלו לשלוח היי ואהלן ומה נשמע ואיך הכלי? לא תפענחו את אוסף הסימנים הלא ברורים בהודעה, למה התכוונתי ומה בעצם אני מנסה לומר? לא תתיימרו לשדל את הלב שבי להפוך לפרפר. את כוס הקפה להתמלא בסוכר. לא תוכלו להציע לי אתנן עבור הזכות להרטיב את רגליי. לא אוכל יותר לסרב. לא אצא למסע חיפוש אהבה בן עשרים דקות בוינדויס XP. לא אהפוך את הצורך באהבה לאנרגיה המתועלת לחיפוש מיוסר. לא אארוב בעקביות לדימוי הגבר המושלם. לא אצא ואכנס ואצא, ואכנס ואצא ואכנס. לא אתחלחל מתמונות עין הדג של אבריכם הזקורים. לא אתחמק מפניכם הפוטוגניות. מגופכם המהונדס בחישוב מתמטי, כפיתוי אסתטי, חושני, המושך את הדגיגים הנואשים. לא אהפוך יותר לילות בחרדת נטישה. בחרדת העדר קיום ממשי.

מאסתי בישיבה מול המחשב, בתהייה האם מצוקת הבדידות תיפתר באמצעות עוד שעה של הפיכת קלפים מוסתרים. משחק זיכרון משעמם: לחבר שם לתמונה, אבר לגוף, זין לפרצוף. המאמץ הופך למחלה סופנית המחבלת באינטואיציה. המאמץ הופך לאובססיה שמקורה בחרדה. הניסיון למצוא את ה"אחד" המתחבא מאחורי ערימת שחת מבוהלת של בחורים בודדים. מאחורי תמונות פורנו לגיטימיות, מאחורי הגדרות ציניות ושנונות, מאחורי חיפושים ממוקדים, מאחורי שיחות חולין משמימות, שיחות סקס מאולצות, שיחות הכרות שטחיות. ערימת פלקטים וירטואליים, מציפים וחונקים, שלא מאפשרים התעסקות במימד האיכות.

תמיד מגיעה עוד הודעה. תמיד יפנה מישהו נוסף. למה לעצור עכשיו? למה להסתפק בבחור החביב כשיכול להגיע אחד נחמד שעליו יגבר המושלם? ואין מושלם. ובצילו של זה שאינו קיים כל דייט הופך לסיוט מתמשך בחסות השעמום, המבוכה, ההכרות הפורמאלית. ללא זיק ההתלהבות, ללא ההתאהבות המטופשת, ללא הקליק הרועד בעיניים. אני מאבד תקווה. מאבד תקווה ומתמכר. מתחיל לפתח הרואין שיק. מסומם מהאפשרויות הבלתי מוגבלות. מטומטם מהאפשרויות הבלתי מוגבלות. נופל קורבן לתכלית, למראית, לתכסית, לפגיעה הנפשית. לא מסוגל לבחור. לא מצליח לעמוד מול מדף ההיצע ולזכור איך בודקים. איפה ממששים, נוקשים, שומעים. חופש בחירה הוא אשליה שהמציאו קופירייטרים כדי שלעולם לא ננוח. שלעולם לא נסתפק. שנברח מן הטוב. שנרצה את האלוהי, שלעולם אינו מגיע. זו אשליה המערערת את הביטחון. מרסקת את המטרה לשמה התכנסנו.

עזבתי את אטרף. מדי פעם האצבעות שלי מגמגמות את הכתובת על חלון האינטרנט. מתחילות להקיש כבאינסטינקט טבעי את הכתובת לעולם ההתמכרות. ואז נעצרות. נזכרות שאני לא גר שם יותר. שעזבתי. אני עדיין מתאבל על מותו בטרם עת של הכרטיס שלעולם לא יעבור את גיל 26. עכשיו אני ממקד את העיניים, בלוטות הריח וחיישני ההתרגשות במציאות. במקום בו אפשר לגעת בלי לתכנן מראש. אפשר לשוחח בלי לבדוק את השיניים קודם. שאפשר להיות מופתע. אני מחפש מחדש את הרגש האבוד.

עזבתי. היו שלום.