גייהנום

קוראים יקרים, להלן הטור השבועי. יום שבת יעלה פוסט ראשון וייחודי לבלוג. עד אז התאפקו. שבת שלום.

זה בא והולך

פתאום הכל השתנה. אין יותר לבד. יש רק ביחד. וזה נחמד. לבשל בזוג, לישון בזוג, לטייל עם הכלבה בזוג, לתכנן בזוג. זה באמת נחמד. אבל גם מוזר. הכרתי אותו לפני שבועיים והוא חכם, רגיש, מבשל אוכל בריאות, יוגי מקצועי. כל מה שבחור יכול רק לרצות.

פתאום החיים השתנו מקצה לקצה. נפגשנו בשוליים. דרך חברים שמכירים חברים. והוא יצא מהארון רק לפני חודש ועדיין הטוטאליות הרגשית בה הוא התמסר ליחסים הייתה מפתיעה. כאילו מעולם לא עטו אותו חרדות קיומיות ביחס לסוגיית החיים עם גבר. נינוח וטבעי, מפזר מחוות נוגות כבלאחר יד, כספורטאי מיומן. תעירו אותו בשתיים לפנות בוקר והוא ידע לדקלם את כל החומר למבחן. ידע להניף את חבטת יד ימין שלו בלי להסס, בעיניים עצומות, משינה.

וזה מוזר. כי אני עדיין הומופוב בקטנה. עדיין חרד מהתמסדות טוטאלית. מפחד להיטמע ביחסים דורשים. לאבד את הרגעים הקטנים שמגדירים לי את עצמי. את הנוירוטיות החביבה שעושה אותי עצבני בבוקר, בולע מילים אחר הצהריים ומדבר בלהט על הבירה של הלילה. נהנה, גם אם בסתר, מרגעי השנאה העצמית והבדידות לפני

השינה.

כשמשהו טוב מגיע אני בדרך כלל מעיף אותו החוצה במהרה מחיי. האם אני באמת מסוגל לוותר על המרטיר המזוכיסט שבי? לא בטוח. אבל איתו המרטיר שתק. הוא בכלל לא התמרמר, לא צרח את נפשו לדעת. יצא לחופשה קטנה באינפרנו. שתה קוקטיילים עם מטריות קטנות.

והוא בשלו, בטבעיות אורגאנית, מגיע כלאחר יד בנינוחות מפתיעה, מלחך נשיקה על הלחי, מניח את מברשת השיניים באמבטיה, מעל הכיור, את לחם הבריאות שלו בפריזר, מתעוררים יחד לבוקר של סקס. בוקר של זוגיות מאושרת. אנחנו, הכלבה, השגרה.

ופתאום מתחיל לחלחל לתמונה המושלמת פקפוק אכזרי, שמלווה בתחושת אי נוחות ורצון להימלט מהכלא שמקיף אותי. בעוד רגע ודלת השירותים תישאר פתוחה. בעוד רגע וכל אחד מאיתנו כבר ינכס את הצד שלו במיטה. בעוד רגע ונעמוד עירומים ונינוחים, משמינים מוודאות.

וזה הלחיץ אותי. כי אני גם אידיוט וגם צודק. אז פירקתי הכל. אני לא אוהב לדגמן זוגיות, אני לא מסוגל לאזן. לא יצאנו מהבית שבוע. לא פגשתי אף אחד מחבריי שבוע. הטבעיות והקלילות שבה הקשר התנהל יצרו אשליה של מיזוג מושלם. אבל נטמעתי. הנוירוטי שבי חזר ודרש נוכחות. התחלתי לפרק את הבית. מתחיל מלמעלה, כי היסודות מעולם לא נבנו. קשר בונים בנופים שונים, באיטיות מחושבת, בנסיגה והתקדמות, בנגיעה והתרחקות. קשר בונים על געגועים ותשוקה. על ריסון ופראיות. על איזונים בין הרצון ליחד לרצון לבד. קשר חייבים לבנות.

אולי זו תקופה כזו, כשפתאום, כשמשהו טוב דופק על דלתך אתה נושך את צווארו כדי למצוץ ממנו את כל הדם. בלעתי אותו מהר מדי. עכשיו אני מצטער על זה. כי בכל זאת, הוא בחור טוב. אחרי תקופה של נחשלות מאכזב לגלות כי המושלם לפעמים מתחפש לתדמית של עצמו. אבל גם מרגש לגלות שאפשר גם אחרת.

אה, וגם פתחתי בלוג בישראבלוג. עדיין בהרצה. בקרוב יקום לחיים.