גאווה ודעה.
פעם ראשונה שאני מעלה פוסט בלעדי לבלוג. אולי בגלל שזו הפעם הראשונה שלי, פרקתי כל מה שרציתי לפרוק כבר זמן רב, ללא מעצורים וסובלימציות. אז הפעם זה ארוך. זה מה יש.
1.
נגמרה המלחמה. הצדדים ישבו למשא ומתן והושגה פשרה, יש לציין פושרת. יש קרנבל באיצטדיון. תירס חם,שערות סבתא ופופקורן. כולכם מוזמנים. זה מה שנותר מריחות הזיעה של הנאבקים על עתידה של המדינה. פסטיבל ורוד.
אני חייב להודות, מלכתחילה הייתי נגד מצעד הגאווה בירושלים. באופן כללי אני נגד מצעדי גאווה למיניהם, אבל ההצהרה הלעומתית ברחובות ירושלים נראתה לי מיותרת אף יותר. בזמן שעיתונאים צמאי דם ניפחו כותרות והפכו את מצעד הגאווה, (מצעד ההכרזה של הקהילה ההומו לסבית על נטייתה הלגיטימית) למצעד מאבק על הדמוקרטיה, ספרתי מעט מאוד נוכחים בדיונים המשמעותיים שהתקיימו סביב רצח יצחק רבין בשבוע הזיכרון. (אני לא מחשיב מדליקי נרות ומניחי זרי פרחים כמשמעותיים. במקרה הטוב, ממלכתיים. במקרה הרע, בעלי יועצי תדמית). מה הקשר? שאלה מצויינת. רבין, בניגוד למצעד הגאווה, דווקא כן נרצח במאבק על הדמוקרטיה. ניצחון של מיעוט קיצוני המעדיף לראות את "אורות" הרב קוק כמגילת העצמאות של מדינת ישראל מאשר לראות חוקה המבטאת את המושג "חופש" (במובנו המהותי ולא הצרכני). רבין, בנסיונו לקדם תהליכים חברתיים/פוליטיים/מדיניים הנובעים מאסטרטגיה של שלום ושל חברה שוויונית, נרצח. (לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה המספרות על מנהיגים שניסו לבצע שינויים היסטוריים מרחיקי לכת, הבנויים על חזון שוויוני וחשיבה מוסרית ולא על כלכלה סקטוריאלית ואינטרסנטית ונרצחו - קנדי, לותר קינג, רבין. בגדול, ניסו לחתור לשינוי). ההיסטוריה שינתה כיוון. הימין ניכס את הזיכרון והצביע על עשבים שוטים וצורך בדיאלוג, הם קראו לזה הידברות, בין חילונים ודתיים תחת הכותרת שונים ודומים" ו"סובלנות". השמאל ניכס את הרצח בשביל לקדם תוכניות שלום נבובות וחסרות תוכן. בעיקר חסרות סיכוי. תוכניות שבעיקר עזרו לרוצח וחבר מרעיו משני צדדי המתרס לטרפד מהלכי שלום אמיתיים. ומה עם השאלה האמיתית? מה עם הדמוקרטיה? מה עם הציבור שעדיין מצליח בכוחותיו המעטים ותפיסתו המשיחית האקטיבית לעצב את המציאות יותר מכמה מיליונים המצביעים בעד החופש? (בעיקר אדישים וחסרי מעורבות ואחריות - אבל כמה זה נדוש?) הנורא ביותר הוא שמנסים להפוך את יום הזיכרון ליצחק רבין לעוד יום שואה. נזכור את ששת המיליונים. נזכור את רבין ובלוריתו. זוכרים. נו? זו המשמעות ההיסטורית? זה מה שניתן ללמוד מהאירוע המכונן? שטויות.
ואיך זה קשור? קשור. מצעד הגאווה הפך למאבק על הדמוקרטיה. מרגש. כשבג"צ עמד תחת איום חברתי, תחת סכנת איבוד הלגיטימציה הציבורית, לוחמי החופש ישבו בבתי קפה בתל אביב ושחזרו את דור האספרסו. בבחירות, שהם אחד האירועים הסמי דמוקרטיים היחידים במדינה הזו, רבים מהצועדים הצביעו הצבעת מחאה למפלגת הגימלאים שמפריטה בימים אלו את מערכת הבריאות. חוק ההסדרים שהפך לאחד האירועים האנטי דמוקרטיים ביותר עבר השבוע בשקט יחסי בכנסת. אז מצעד הגאווה הוא המאבק על הדמוקרטיה??? נו, באמת. אני מציע לקוראים האדוקים לקפוץ לבלוג של חברי לחץ חברתי לראות את המשמעויות, מרחיקות הלכת, של חוק ההסדרים ומכבסת המילים המסמאת המלווה אותו. מניפולציה של פקידי אוצר על נציגי ציבור בורים ובערים. וגם עלינו. החבר'ה מהבלוג, יואב ויאיר, אף הוציאו לוגו שצריך להפוך לסטיקר ולהיות תלוי ומוסבר בכל בלוג ואתר:
נמשיך: מצעד הגאווה הוא התנהלות ילדותית של מיעוט מגוחך שעדיין חש נרדף בגלל שמספר פינגווינים קורא להשמדתו בגין ביצוע משכב זכר. נו? אתם באמת מתכוונים להילחם ראש בראש במאפיה החרדית? הרי ברור שמדובר באידיאלוגיה, תיאולוגית אם תרצו, משיחית, קיצונית, פטישיסטית ועוד תיאורים רבים המבטאים דיכוי וניוון חשיבה עצמאית. ניוון חושים מוסריים. תלות. כגוש אחד הם פועלים. מגוייסים למטרה וחסרי מצפון. אלוהים אחד. הרי אם רוצים להיאבק על הדמוקרטיה בסוגיית החרדים, בואו נכנס את חיילי צה"ל וחיילי המילואים המשרתים בצבא ונעמת אותם עם תלמידי הישיבות המתפללים למענם. אולי נעשה משמרות תפילה לצד משמרות בש.ג ובבנוקר. בואו נכנס את העולים החדשים המתקשים להוכיח את יהדותם. על אף שהם אזרחים הממלאים חובותיהם, הם עדיין נקברים מחוץ לגדר. בואו נדבר על משרד הפנים ומדיניותו הקשוחה או על בתי הדין הרבניים והתעמרותם בנשים העגונות. אולי על חוק הנישואים האזרחיים? הרי בסופו של דבר לא מצעד הגאווה הוא הבעיה הקיומית שלנו. הוא גחמה.
רבים מהמוחים לא נאבקו או הניפו אצבע כשדובר במאבקים חברתיים ארוכי טווח המעצבים באמת את דמותה של המדינה. את חיי היום יום המשפיעים על כולנו. הקהילה יצאה מהארון. היא מופיעה בכל סרט, ערוץ טלוויזיה, עיתון, מדור רכילות. נראות זו לא הבעיה שלנו. לגיטימציה אינה הבעיה שלנו. בתי המשפט מרחיבים את הזכויות. ידועים בציבור - נחשב. ילדים, ניתן כבר לאמץ. תקדימים יש. לסוגיות אחרות אין. אם היה מדובר כאן במאבק של ממש, ולא מאבק סקטוריאלי אינטרסנטי, אלא מאבק מוסרי הייתי תומך בו. אך לא כך הדבר. מדובר בסקטור שהרים את ראשו והחליט לבכות כי שפכו לו את החלב. וזה נהיה משעמם.
הגיע הזמן להתבגר. מאבקים רציניים לא מנהלים כנגד החרדים. לא הם מייצרים את בעיית הלגיטימציה. הם לעולם לא יעניקו לנו לגיטימציה. אין להם אפשרות כזו. זה יערער את כל המבנה החברתי שלהם ואת תפיסת עולמם. זה ייאלץ מהם לתת תשובות. וזה, כידוע, בלתי אפשרי. אנו זקוקים ללגיטימציה במקומות בהם האפליה האזרחית והחברתית ממשיכות להתקיים תחת מעטה הליברליות. אנחנו זקוקים לצאת מגיל ההתבגרות בחיי הלילה ההדוניסטיים ולעבור לשלב המשפחה, לשלב האחריות הפוליטית, לשלב האחריות החברתית והציבורית. לצעוד קדימה ולהוריד את בגדי המסיבות. יש מספר דרכים לנהל מאבק. אני לא חושב שמצעד הגאווה הוא אחד מהם. את המאבק הבא צריך לנהל מעמדה של לגיטמציה. כבר זכינו בה. קשה לעיתים לקורבן לצאת מעמדת הקורבן כי הוא נאלץ לוותר על ההטבות המתלוות לעמדת המרטיר. זו בעיה פסיכולוגית של מיעוטים נרדפים. יהודים. ועכשיו, אבוי, הומואים יהודים. הגיע הזמן לצאת מעמדת הקורבן ולהתייחס לעצמנו מעמדת המנהיג. מעמדת מעצבי המדיניות. בעלי האמירה החברתית, על אופיה של המדינה ולא רק על חיי הלילה. מערכת החינוך הזו תחנך את ילדינו. הצבא הזה מגן עלינו. בתי החולים דואגים לבריאותנו. תעיפו מבט בחוק ההסדרים ותראו איך כל זה הולך להשתנות. אולי נארגן מאבק על זה?
קצת ארוך ולא כל כך אישי. לבינתיים. נמשיך ביום אחר.
2.
הנה טור שכתבתי בעבר על מצעד הגאווה.
צעד קדימה, שניים אחורה
אני חייב להודות, אני לא מתלהב ממצעדי גאווה. מצבם של מצעדי הגאווה שקול בעיני למצבה של רשות השידור. פילים לבנים מתפוררים שפועלים מתוך אינרציה היסטורית. חיים יבין מול שמעון שירזי. הבעיה היא, שבניגוד לחוסר התועלת וההשפעה שבמרבית שידורי הערוץ הראשון ובניגוד לאחוזי הרייטינג הצונחים של תוכניות שנדמה שנגזרו משאריות חומרי גלם משנות השמונים, מצעד הגאווה עדיין מתפקד במלואו. למה בעיה? כי ככל מוסד או ארגון ששוכח לעדכן את מטרותיו לצד המציאות המשתנה סופו להתרוקן מתוכן או להיכחד. במקרה של הערוץ הראשון אנו עדים להיכחדות איטית שתוביל, בסופו של דבר לקריסה טוטאלית או שדרוג מסיבי. במקרה של מצעד הגאווה, נדמה שאין יבשה באופק. אנחנו ממשיכים לצעוד ללא כיוון.
הומואים מסתפקים במועט. ממש סגפנות. מה שיש למצעד הגאווה להציע זה מספיק? בחורים חטובים בחוטיני על עגלות מעוצבות מדי, שלל צבעי הקשת ובקבוקי פופרס לעייפה. חיטוט בויקיפדיה העלה כי מטרתו ההיסטורית של מצעד הגאווה הוא לשמש פלטפורמה למאבק ההומואים להכרה חברתית. אנחנו קיימים, אנחנו גאים בנטייתנו המינית ואין לנו אפשרות ואנחנו גם לא מעוניינים לשנות אותה. ראוי. המצעדים החלו להתקיים אי שם בשנות השמונים המאוחרות, כאשר בארץ הצטרפו לחגיגת העירום בשנות ה90. בויקיפדיה מציינים כי על אף שבעבר המצעדים נשאו אופי מחאתי, חברתי וחינוכי, כיום הם נושאים אופי קרנבלי בלבד.
וזו הבעיה. אין לי שום עניין להיות הבחור שהורס את המסיבה ומכבה את האור לפני שנגמר האלכוהול. אבל אני בכל זאת מרגיש אחריות. מצעד הגאווה בתכליתו הנוכחית היה רלוונטי לעשורים הקודמים. כיום, מצעד הגאווה צריך לשנות עורו ולהפוך למחאה מאורגנת בעבור זכויות ממוקדות ולא קריאה אמורפית להכרה בקיומנו. כבר מכירים בקיומנו. השאלה היא עכשיו, איזה אופי יילבש הקיום הזה. אין צורך לכבוש כל פיסת קרקע עליה יושב מתנגד חרדי כדי לזכות בהכרה, אלו מאבקים סיזיפיים שמציגים אותנו כמחתרת שוליים אידיאולוגית ופנאטית ולא כסקטור לגיטימי. ובמידה, ילדותית. אין טעם להיאבק בחירוף נפש תקשורתי על ירושלים וכנגד והחרדים הפרימיטיביים שבה. מה הטעם? אין כיום טלנובלה בלי נציג הקהילה, פוליטיקאים הומואים יושבים בקואליציות ואופוזיציות, יש עורכי דין העוסקים בדיני נישואים ואימוץ ילדים בזוגות חד מיניים, רופאים המתמחים במחלות נפוצות, תסריטאים וקולנוענים הפונים לכלל החברה, סופרים, אנשי בידור, אנשי אקדמיה ונציגים בכל פינה ברשת.
ברגע שננטוש את שלב ההוכחות הראשוניות ונתייחס לעצמנו כחלק וודאי מהחברה, נוכל לקיים מחאה ממוקדת יותר מול זכויות שכרגע אנחנו יודעים רק לזרוק לחלל ולא להבין אפילו בעצמנו. נישואים ואימוץ ילדים בראשם. אחרי החגים אנסה לתת סקירה של מאבקים אלו בפירוט ולא רק בכותרות שחוזרות על עצמן. וקפיצה אחורה למצעד הגאווה. מצעד הגאווה הפך ממהפכני לריאקציוני. במקום להעביר אותנו קדימה במסננת החברתית הוא משאיר אותנו באותה נקודה היסטורית. כמיעוט שתמיד חש תחת מרדף. פרנויה חברתית. הגיע הזמן להכיר במקום אליו הגענו ולא לפחד לקבל את הזכות שלנו לחיות כאן כמובנית מאליה. ומכאן, לשנות את מטרות מצעד הגאווה, את אופיו והפעילות המתלווה לו.
3.
ואת זה כתבתי על כוונותיו הפוליטיות של חיים פנחס לרוץ מועצת העיר תל אביב. קצת קשור
הבחירה הטבעית
זה כבר עובר כל גבול. את הטור הראשון תכננתי לכתוב על הבועה. כן, על הסרט המדובר יותר מדי. ובדיוק בגלל זה לא כתבתי עליו את הטור. לא התחשק לי להיכנס לקלחת גל אוחובסקי ואיתן פוקס VS המבקרים VS הקהילה VS הקונספט בועה. שורף שם. עכשיו, כשקראתי השבוע, דווקא במדורי הרכילות, שהאושיה הלילית שמשווקת מופעי פורנו בלייב על במת הווקס, חיים פנחס, אוספת חתימות על מנת לרוץ למועצת העיר החלטתי לפתוח פה. אז ככה: אם אתם מעדיפים לראות כוכב נולד בשידור מחזורי מאשר לשמוע חדשות מדי פעם, אם אתם מעדיפים להינעל בחדר עם הדיסק החדש של הראל סקעת מאשר לקרוא את הגיגיו של ארי שביט ואם אתם מעדיפים לעבור לגור בלימה לימה עם דיקלה מאשר להצטרף למחאת המילואימניקים בניסיון להקים ועדת חקירה ממלכתית, אתם אידיוטים. ואולי תעשו לכולנו טובה ותעברו להתגורר בבועה אחרת, נגיד אמריקאית. שמעתי שיש אחלה ים אי שם בסאן פרנסיסקו.
גם אני נגד הסרט הבועה. בפסטיבל הסרטים בירושלים פגשתי בחור העונה לשם פייר מנחם. מנחם הוא מפיק צרפתי שמשקיע כספים בהפצתם ועשייתם של סרטי פוקס-אוחובסקי. כששאלתי אותו למה הוא השקיע מאות אלפי דולרים בקלישאה הזוגית הוא ענה ללא היסוס. היה לו ברור, עוד לפני שהסרט יצא לקולנוע, לפני שהשוטינג נכתב, שהצמד הם תעשיית מזומנים בינלאומית. העמדה ההומוסקסואלית הנהנתנית היוצאת נגד הכיבוש ורוקדת בעד הרייב מוכרת בכל העולם. לפחות איפה שאת השקל מכפילים בארבע וחמש. אבל זה לא מספיק להיות נגד ולרקוד. זה בעיקר אסקפיסטי, קלישאתי ורדוד. וככה גם נראים ההומואים של אוחובסקי-פוקס. האם הם טועים?
פוליטיקה לא יכולה להיות קוריוז של חבורת שמאלנים אובססיביים או ימניים אלימים. בעיקר בחלקת אדמתנו הקלוקלת במזרח התיכון. פוליטיקה היא מעורבות בחיים. אבל כשהנושא מגיע לקהילתנו המצומצמת, פוליטיקה או אחריות חברתית הם מושגים נכחדים, כמעט אסורים. פוליטיקה הפכה למקום המלוכלך שנכנסים אליו בהכרח רק כשהאינטרסים הקהילתיים עומדים בסכנה. רק כשמישהו מאיים על הזכות לרקוד במתחם המסגר ולארגן מצעדים צבעוניים בבירה. עוני? חינוך? ביטחון? סכסוך? מישהו אחר מטפל בזה. אצלנו עסוקים בלשמור על הזכויות הטבעיות. סקס סמים ויוסף ג'ו סוויד.
ועכשיו ברצינות – למה ניתן לצפות מנציג אורחות חיי הלילה של הקהילה שמארגן מסיבות לנוער עם מופעי פורנו ואיברי ענק? שנתפס לא מזמן עם 2 גרם קוקאין ו13 בקבוקי סם אונס במלון שרתון? חאלס, הגיע הזמן להתייחס לעצמנו ברצינות. אם הקהילה רוצה להביא ילדים ולשלוח אותם למערכת החינוך, מצוקותיה של המערכת הם גם בעיותיה שלה, אם הקהילה רוצה לשמור על זכויותיה, זכויותיהם של המגזרים האחרים הם גם בעיותיה שלה. התפיסה הסקטוריאלית הרסנית. אולי נארגן במקום תחרות גבר השנה תחרות שגריר הקהילה שיצטרף לפוליטיקה כנציגה אבל כשליח של החברה כולה? במקום להתעסק בבועה אולי פשוט כדאי להמיס אותה ולהכניס אליה את המציאות האמיתית. כי היא שם, גם אם נעים להתעלם ממנה. בסופו של דבר היא גם זו שקובעת את הטון של החיים כאן, בבועה.
המשך: משבר זהות
החלטתי לשפוך את קיתונות הזעם שהצטברו בנפשי על מכתבו של א"מ, שפורסם במכתבים למערכת העיר בשבוע שעבר.
"חיי לילה וסאונות זה חלק ממה שמגדיר אותנו" – אני מכריז באופן רשמי על משבר זהות. מה מגדיר אותנו? ההסתובבות החשופה במגבות קטנטנות? הזיונים המהירים? הנגיעות הזרות? הסמים והטראנסים?
עידן של ציד המכשפות ההומוסקסואלי וארונות הענק נגמר. גנים ציבוריים, שחרור יצרי וסקס אנונימי שהיו סוג של מרד והכרח הפכו למרד שפוף. היום אנחנו יכולים להרים את הלגיטימציה ולהתחיל להיאבק על זכויותינו במישורים מורכבים. להתבגר, להפסיק להתבצר בעמדת האומללות ולהפוך לחלק אינטגראלי מהחברה. לייצר אינטגרציה בין שלל הזהויות. זהות הומוסקסואלית משוחררת חייבת לעמוד בזיקה ערכית לשאר מרכיבי הזהות. הומואים הם הרבה דברים. הם יהודים, ישראלים, ציונים, סוציאליסטים וזו רק טעימה. החציבה בנפש, פירוקה לאטומים המתכתשים זה עם זה, מזרה אותנו מעצמנו. הסאונה, אותה אתה כה אוהב, היא לא זהות, היא חלק מהאנוכיות וההכחשה העצמית. או, בוא נקרא לחיה בשמה: ריקנות.
"המלחמה של ההומוסקסואלים בחברה הישראלית היא קשה ויומיומית. לפיכך, יש לי את כל הזכות שבעולם להילחם קודם כל על עצמי, ויש לי זכות להרגיש שאין לי אנרגיה למאבקים של אחרים, אומללים ככל שיהיו. אני לא זוכר שראיתי ארגונים כמו ארבע אמהות מרימים מיוזמתם את דגל הגאווה בתחושה אוטופית של סולידאריות אינסופית איתנו". המשפטים הפרוזאיים על המאבקים הנצחיים נשמעים קצת מגוחכים. על איזה זכות אתה מעוניין להילחם אם לא על הזכות לאמץ ילדים ולגדל אותם כאן, במערכת החינוך הישראלית? תחושת הקורבן החד ממדית, הבוטה והגרוטסקית שמעטרת את דבריך תותיר אותך מבודד ומבוצר. ה"סטרייטים" שנלחמו במלחמות לבנון, נהרגו גם בשביל אלו שחיים בתוך הבועה ההומוסקסואלית. אנחנו נאבק על הזכות לרקוד, שארבע אמהות, שמהן אתה כה סולד, יאבקו על הזכות לדאוג לפלשתינאים, לחיילי צה"ל, לעתידו המוסרי של העם. אז מה אם אנחנו חיים באותה מדינה, נושמים את אותו אוויר והעתיד של כולנו שזור באותו גורל? אתה, מסכן.
דרושה סולידאריות. הומואים נמצאים בכל חלקי החברה. הם לוחמים בצבא, הם לומדים במערכת החינוך, הם אתיופים ורוסים, הם עובדים זרים, הם עניים ועשירים, אשכנזים ומרוקאים. הם חלק מהחברה הזו. כשהחינוך במצוקה, הם יוצאים בורים ובערים. כשיוצאים למלחמה, הם נהרגים. החיים חשובים יותר ממצעד הגאווה או חיי הלילה של פנחס. אני אקים תנועת מחאה המגנה על הילדים והלוחמים, הרבה לפני שאניע אצבע לכיוון הצלת מועדון חברי הג'קוזי. קשה לנהל מאבק על זכויות, כשמיעוט עומד לבדו על החומה. כאשר החברה כולה מתאחדת ונעמדת על החומה, כשנוצרת סולידאריות, המאבקים הופכים לשליחות וייעוד. לא מדובר בעניין סקטוריאלי כמו נישואים חד מיניים, אלא ערך כחופש הביטוי והחופש מכפייה דתית. חופש שהיום מוענק לנו ומחר יוענק לחייל שנקבר מחוץ לגדר כי הוא לא מספיק יהודי. זה נקרא להיות חברה. אדם.
ובינינו? כמה קיבלת כדי לכתוב טור יח"צ לפנחס? מבין השורות ניבטת אידיאולוגיה כל כך צרה ומבישה שאני שמח, שכרגע, הזהות שלי ושלך לא שייכות לאותה קהילה.
4.
והנה הטור השבועי שהתפרסם בעכבר. טור המשך לשבוע שעבר.
מצעד האכזבה
כשהוא הלך היא הגיעה. השתיקה. אולי זו המתודולוגיה הפרטית שלי, אבל אחרי שבועיים של נוכחות זרה בחיי אני מתחיל לעכל אותה. הקיבה שלי מתרגלת לחלקיקים השונים ואני ממזג אותה לתמונות, כאילו תמיד נכחה בהן. הסתגלות מהירה. פתאום דממה. כמו כלב פבלוביאני אני מרייר לצלילים חסרי משמעות, לכתמים ריקים ברקע. מצפה לקול שחלחל להוויה. ממתין למגע שנכח גם ברגעים מעיקים. תוהה מה עובר לו בראש.
דרמטי. אני יודע. יש משהו בפרידה שמצער אותי. כל פרידה מרגישה כאובדן נצחי של אהבה שלעולם לא תחזור. פוטנציאל שגסס לאיטו. ואני מתאבל. החלל שהתמלא בדהירה במשך שבועיים התרוקן בשריקה במשך יומיים והשאיר נקודה עיוורת. גלריה עם קירות לבנים. ושוב, צריך לקום בבוקר, לבנות את הזהות העצמית משבריה כדי לנוע הלאה. לגייס את האמונה בעצמך ואת התקווה לעתיד שפוי ולתלות אותן על הדלת. ליד השם. לוודא שהן ממשיכות להניע את גלגלי משק האהבה. וזה נהיה קשה יותר מפעם לפעם. כמעט בלתי אפשרי.
כל פרידה מזמנת תהליך שיקום ביתי. כמו בקע בכביש מהיר. שלב א' - מקרצף את השאריות, אוסף את שברי האספלט, מנקה את האזורים המאובקים, את השכבה העליונה שנגועה בזיכרונות הלילה, בחרדות הנטישה, באימת הזוגיות. אמביוולנטיות. שלב ב' – חיטוי. מנקז החוצה את הרגעים האינטימיים, את החיבורים המטאפיזיים. אני מוצא את עצמי מתרפק על העבר, על אירועים שהתרחשו לפני יומיים, בחרדת קודש, כאילו הכילו בתוכם תמצית של אושר שפספסתי. והרי הם לא הכילו, תמצית של אושר, אבל האידיאליזציה היא צורך. להסביר, לאשרר, להתגעגע, להכות על חטא, להתמרמר.
אחר כך מגיע המלט. מתמלא שוב בעצמי. שונא בני אדם. רק אני, בכוחותיי האחרונים, יכול לשלוף את הפגיעות מבור הזוגיות המדמם. להוציא את הראש מהאדמה, להוריד את הטרנינג החונט ולכונן מערכת יחסים מודרנית עם עצמי. להעצים את האגו. העצמה. איזו מילה יפה.
לבסוף מגיע הליטוש. מעורר את התחושה העמומה שבני אדם הם אינם אובייקטים. פגיעות, כמו שהיא מעיקה, היא גם נכס. נכס שמאפשר לאנושיות לצמוח. זה נהיה קשה יותר. לגייס את הכוחות הנפשיים, לשפץ ולהתחיל מחדש את המסע. למצוא את התקווה, לדעת כי החיים מכילים בתוכם יותר מאשר סבל והכרח, לדעת כי הכל טמון בבחירה. בבחירה להפסיק להיות מרטיר אלא מערכת עצבים חושית מגיבה, אינטראקטיבית.
התרגלתי למיטה הריקה. יש בה משהו נוח. הפחד הכי גדול שלי הוא ההרגל. ההרגל לישון רק על חצי מיטה ולהפוך את החצי השני לארון בגדים. להתרגל לארוחות יחיד, להתרגל לטיולים הליליים עם הכלבה, לבד. להתרגל לרעש של הטלוויזיה. לדקות ארוכות של שתיקה.
זו בחירה. אבל גם מציאות. במאבק בין השניים אני מקווה שזו המציאות שמיקמה אותי לבד. שלא שחזרתי את הבדידות כדי להימנע מהצורך להכניס מישהו לחיי שדורש נוכחות מתמדת, שדורש ויתור על הרגלים מגונים, שדורש זניחת מסיבות קיטורים המתלוות לחיים. אני בשלב המלט. נוגע כבר בשלב הליטושים. מקווה שאני מוכן לשיקום חוזר. כי אי אפשר לחיות באמת בלי להיות מוכן להיפצע ולהפוך לחור.
ארז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
