גייהנום

שארית היום

השעה הייתה 2 לפנות בוקר. לימה לימה. הייתי עייף, שיכור ומשועשע מפלרטוטים תועים שמצאו אותי בטווח בין שני חברים, הסטרייט המאויים וההומו המסית. זה היה אחד מהערבים הללו שאתה לא יודע איך הם יסתיימו, בדרמה מרגשת גדולה או מפח נפש עצום. לפתע נזכרתי שהדדליין היה לפני יומיים ולא כתבתי טור. רצתי הביתה, מותיר מאחוריי את שובל ההיסטוריה. זה מה שיצא.

יש חיים אחרי אטרף. רגע של כנות - בהתחלה חששתי. הוויה שלמה הלכה לעולמה ולא ידעתי האם אחרת תמלא את הריק שנוצר. לפתע הלו"ז התפנה. כשהעיסוק המרכזי אליו פניתי על מנת למלא רגעים מתים בבידוד הביתי של חיי, נדם, היה לי המון זמן. אבל באמת, המון זמן. כמה זמן אתם מבלים ביום מול המחשב? ומול האטרף? הצורך להשאיר אותו פתוח, גם אם אינכם נמצאים פיזית מולו, נכלל בנוכחות הנפשית. כמה פעמים את קופצים לרגע, לבדוק אם מישהו נכנס? אם הושארה הודעה חדשה? בלחיצת עכבר, כל זה אינו בהתכוונות יותר. שקט. שקט וירטואלי שמתרגם עצמו לשקט נפשי. ההיעדרות מהאתר מאפשרת לאברים רדומים באישיות לצמוח. למשל, המוח. הישיבה מול אטרף מנוונת. גם את הגוף. אבל בעיקר לא. ולפתע ספרים מונחים שוב על השידה ליד המיטה. סרטים צרפתיים מתנגנים בדיוידי, שיחות נפש עם מכרים רחוקים ואהובים מוצאות שעה פנויה. המרדף המיותר הוסר והותיר אחריו שובל חלול של מאווים שנשכחו מאחור. לזה אני קורא עיקרון העונג.

מאז שאני איני נוכח בהיסטריית ההיכרויות הפכתי לרגוע יותר. ולא רק לרגוע, גם לנוכח יותר. כחיישן אנושי החלתי לחיות במפגשים אנושיים. מבחין בכל תנועה, מחווה חזרה לפלירטוט ספונטאני, מתרגם תנועות גוף, משפטים מרומזים וחיוכים תועים. חששתי מהרגע בו אפסיק לשדר ולקלוט סימנים אלקטרוניים והתברר שהתנועה הנפשית מסוגלת להרבה יותר מלחבר בין מסומן למסמן. יש גם רפרנטים במציאות. ובניגוד לדינאמיקה מופרכת של סימנים ומסמנים שאינם קיימים המציאות מוחשית. ולא רק שהיא מוחשית, היא גם יכולה להיות ידידותית למשתמש.

בהתחלה קצת נחרדתי מהצורך לפעול ישירות ולא מעבר למסך המחשב והתמונה החסויה. מעבר למיגון הארונות של הרשת הוירטואלית. אך בצעדים קטנטנים, נקרא להם צעדיי הראשונים חזרה ליחסים אנושיים עליתי על העניין. כן, הומואים הם לא רק אוסף של תכונות צפויות מראש בחסות הרובריקות שניתן למלא, ולא רק תמונות חסויות ותמונות מזוויות הזויות ובעיקר לא חלונות קופצים. הומואים הם בני אדם שאם תפגוש בהם בשטח סטרילי, שטח הפקר, הם יכולים לרגש באמת. כל מה שצריך היא סיטואציה ספונטאנית ואיכותית, המתנגדת לצורך בסיפוק האווירה בקלישאת הדייט העיוור, ואתה עלול להיות מופתע. מאז שעזבתי את אטרף אני לא משועמם. ולא מרגיש נטול אופציות. ולא, לא הצטרפתי לרחבות הריקודים במועדונים ולא קניתי חופשי שנתי לאחד מחדרי החושך. הרגישות החדשה מאפשרת לי ולזהותי המינית להתקיים בשכנות באותו מרחב.

קיימות דרכים רבות להיכרות שמצאתי אותן פוטנציאליות ברגע שהבנתי שאני חייב לפעול ולא לפסול את ההתרחשות על דרך האלימינציה החרדתית. במקום לברוח מהתמודדות בצל המבוכה אני מאמץ אותה בחיבה. ונהנה ממנה. ויש המון דרכים: דרך חברים, באוניברסיטה, ברחוב עם הכלבה, בפאב השכונתי.

רכשתי את עצמי חזרה. משהו ביציאה השנייה, מארון האינטרנט, שחרר את הפקק שחסם את הנזילה הטבעית של הזרימה הרגשית שבי. שחרר את המפלצת מכלוב ההוכחה. מכלוב הדימויים, לטובת חופש מזן אחר. חופש הממשות.

כדאי גם לכם לנסות.