גייהנום

לא פשוט לכתוב טור קבוע ושבועי בעיתון. מצד אחד העניין דורש המון אחריות ומצד שני הוא דורש טלטולים רגשיים שלעיתים לא ברור מה מטרתם, אם בכלל היא קיימת. אני מוצא את עצמי מזין את נפשי ברגעים שלא בטוח כלל שהייתי בוחר בהם אלמלא הטור. יש בכך המון טוב. באמת, המון. אבל לעיתים גם כאב. אבל נו, אלה הם החיים. חייבים לחוות. מה שנקרא, אור החיים ביום קטנות. ארבעה חודשים. 18 טורים. ממשיכים הלאה.

נסיעת מבחן

אני אומנם חובב קולנוע מושבע אבל את תעשיית הפנטזיות והתקוות המדומות של הקולנוע האמריקאי נטשתי כבר לפני שנים רבות. הפעם החלום האמריקאי התגשם. גם אצלי. כשחשבתי על זה אחר כך היה נדמה לי שאולי אני עושה מיסטיפיקציה קלילה לאירוע שגרתי שקורה בעולמנו בכל קרן הרחוב. אותי זה ריגש.

היה זה בוקר אפרורי נוסף בעיר. אחד מהבקרים הללו שהאוויר הרטוב מתערטל בחלקיקי בוץ בחסות פיח המכוניות. קשה לנשום. הדרך ארוכה ומפותלת נאמר ואין ספק שבקו 25 לאוניברסיטה היא אפילו יותר ארוכה יותר מפותלת ויותר מתמשכת. סיוט. החלתי לעשות טלפונים בחסות הלחץ מהלימודים ומהעבודה כשלידי התיישב בחור.

לא היה לי סבלנות ליחסי אוטובוס. לרוב אני טיפוס נחמד. מחייך לעוברים ושבים, מפנה מקום לקשישים הנעימים, עוזר לאמא עם התינוק להעלות את העגלה. היום, לא היה לי כוח אפילו ללטף את גבו של כלב. המשכתי בענייני ולא הבחנתי שהבחור שלידי בחור חמד הוא.

לא היה לי נוח בכסא. היה לי צפוף במושב הזוגי שחלקנו אני והבחור שאת פניו אפילו לא ראיתי עדיין, כי הייתי עסוק בלצעוק על יחצנית כזו או אחרת שהעבודה שהיא עושה מזעזעת. אז קמתי, בכל זאת לא נוח. סיימתי את השיחה והתפניתי לרגע של אוריינטציה. לבדוק היכן האוטובוס נמצא בציר התנועה. לפתע הבחנתי בבחור המופתע. באמת, אם הייתי במקומו הייתי בורח ממזמן לקצה השני של האוטובוס. זה לא היה בוקר נעים במיוחד להיתקל בי.

החלפתי מערכת סימנים. תווי הפנים התרככו והחיוכים החלו להתגנב. וכך, נסיעה שלמה אנחנו מפלרטטים במבטים. משחקים משחקי ילדים. מי ייכנע ראשון ויסובב את הראש? ומתחיל הרגע שבו אתה מתחיל לפקפק. האם הוא בכלל הומו? אולי הוא חושב שאנחנו מכירים ממקום אחר? אולי הוא מפוחד, לא ברור לו למה אני נועץ בו מבטים? ומתחילה הדרמה הפנימית, אולי בעצם מדובר בסטרייט הומופוב שיחרוץ את גורלי ברגע שנרד מהאוטובוס? אולי מדובר בבחור חביב שמעוניין בי ובמחלצותיי? אין לדעת. בגלל זה לעולם לא התחלתי עם מישהו באוטובוס. או ברחוב. או בסופרמרקט. אני אף פעם לא יודע. אין לי גיידר. אני הומו בעולם של נשים. יש לי חזות סטרייטית. מתחילות איתי יותר בחורות מאשר בחורים. דבר המקשה על החיים שאחרי אטרף, אבל תמיד יש תקווה. כמו זו.

הגענו לאוניברסיטה, שנינו ירדנו. הטלפון צלצל. זו הייתה היחצנית. המשכתי לצרוח עליה. לפתע קלטתי שבעוד ואני הולך למקסיקו הוא צועד לגילמן. נפרדתי מפנטזיית האוטובוס כדבר שבשגרה והמשכתי ללכת. אני לא זוכר באיזה סרט הוליוודי ראיתי את זה, אבל אם הבחור נותן אחרי מספר צעדים מבט חטוף אחורנית, הוא מעוניין. ואכן, הבטתי שוב והוא הביט שוב וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על פני שנינו. נעמדתי במקום. הוא החל לפסוע לעברי והחלפנו שמות וטלפונים. בסוף זה לא עבד ולצערי אני עדיין רווק ועדיין מחפש בעל, בעיקר עכשיו כשכבר אפשר. הצעות?