גייהנום

אוהבאתזה 69 הציץ לי הרגע בכרטיס. דוריאן גריי השאיר עקבות. אינפרנו שלח כבר 30 הודעות. אין לי סבלנות. האתר פתוח על אטרףדייטינג וכל מה שאני מסוגל לעשות זה להתלונן על ההכרחיות שבנוכחות. מצד אחד, אחרי הדייט עם ש', הייאוש נעשה יותר נוח. מצד שני, הרווקות נעשית פחות נוח. ועל הפרדוקס הזה אני בונה את הנוכחות. אין ברירה. לשנוא ולשכוח. ש' היה המסמר האחרון בארון הדייטים שלי ואחרי שנטשתי את חיי המסיבות לפני 6 שנים, בגיל 19, אני מצוי בואקום. ריק. ש, הוא סטודנט למשפטים. ויותר משהוא סטודנט למשפטים, הוא מעריץ מושבע של הפרקליטים. ויותר משהוא מעריץ מושבע של הפרקליטים הוא חובב מושבע של פסקי דין. על כל ברז כיבוי אש ברחוב היה ציטוט של שופט שנאלצתי לספוג. כשסוף סוף חברנו המלומד נרגע מקדחת התמלילים, הוא הביט בי במבט מזוגג, עיניו מלאות בברק זוהר ושאל, בלי להתבלבל, "נו, אתה מתאמן?" הזמנתי חשבון. חייכתי פעמיים, אל המלצרית, ונטשתי את הספינה לתוך המים כשאני משאיר את ש' להתמוגג מכרך ג' של פסק דין פלילי מאחוריי. מהלך השיחה כולו כוון כבתוכנית מתוחכמת שנארגה מראש לעבר היעד הבטוח היחידי, לעבר החוכמה המקובלת. האם גם אתה מתאמן? שמרנות ליברלית. זה באמת משנה?

לא שש' היה דייט מוצלח באופן כללי. ככל שהזמן עובר סיכויי ההישרדות של כולם יורדים לעבר האפס וההתנהגות מקצינה. בדייט אחר עם ק' הוא דאג לומר כל משפט בפאתוס מעורר השראה, "אפשר גם בירה???" צרח לעבר המטבח כמקבת צמא, השיא היה אוסף הגיגי המפתח שהכין מבעוד מועד "החברה ריקנית!!!" הוא הכריז ושילב ידיו ברצינות תהומית. כעבור שעה של שיחה שלא הצליחה לחרוג ממשפטים כלליים נוסח "המלחמה משחיתה!!!" הוא שאל אם אצלי או אצלו. שאלתי מה אצלי או אצלו והוא חייך ושלח יד מתחת לשולחן. הזמנתי חשבון. שוב. המלצרית שכבר מכירה את הרוטינה חייכה אליי פעמיים וזרקה אותי למים. ככל שהזמן עובר סיכויי ההישרדות של כולם יורדים לאפס. ולא בגלל שאין לאנשים שום דבר מעניין להגיד על המציאות, לא בגלל שאנשים הפסיקו להיות רגישים ובטח לא בגלל שאין בהם שום דבר קוסם.

הקריטריונים המחמירים מחסלים כל של שביב של תקווה ועולם פנימי. עמדה נפשית מורכבת או מעניינת זה מצרך נדיר כשהציפיות חד ממדיות. אטרףדייטינג, עולם הרבייה וההשרצה של הקהילה הפך לאתר פורנו למימוש פנטזיות. הכל נמצא שם, אבל הכל. עבדים שמחפשים בתים מלוכלכים לנקות אותם ואוהבים שמצליפים בהם ועד מחפשי אהבה נוסח ורתר הצעיר. הבעיה היא, ותרשו לי לרגע להיות מרקסיסט, היא האופן, הדרך ולא המטרה. מכיוון שהיופי הופך להיות מקדש האהבה, אין כמעט מקום למי שחורג מסרגל המאמצים במכון הכושר. ומכיוון שכך, ככל שעובר הזמן סיכויי ההישרדות יורדים לאפס. פשוט כי מזדקנים. ורק אז אולי מבינים את הטעות, אבל אולי זה רגע אחד מאוחר מדי. וכך, ככל מדיום וירטואלי שממסך את האמת מבעד לעיצוב גרפי מתוחכם גם שם היא אינה נוכחת. בני 36 הופכים לבני 22, כולם, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, חטובים, רוב האנשים לא עושים סטוצים בכלל, למרות שלפעמים הם חורגים מן הכלל, כמו למשל הלילה, ורק איתך, אין תמונה – אין תגובה (לעומת זאת – יש תמונה ואין תבונה – אין שום בעיה). חוש השיפוט מתעוות וכך גם הציפיות. יצאתי בחודשיים האחרונים, זמן שהותי בעיר, לכעשרים דייטים. כולם היו מזעזעים. בהתאם לסיכויי ההישרדות, כולם מלקקים נוצות ושוכחים את עצמם. ראשית, באינטרנט כולם נשמעים טוב, עד שהם פותחים את הפה והקול שלהם מוצא דרכו לאוזנך. שנית, באינטרנט כולם נראים טוב, עד שהם פוגשים אותך נטולי פוטושופ, שלישית, כולם נורא חכמים באינטרנט, עד שהם מתרחקים מבסיס האם – ויקיפדיה. עצוב. אבל כשמנסים בכוח להשוות בין דימוי למציאות זה קצת בעיה. למי בכלל יש כוח להתמודד עם אידיאלים מדומים. כמובן שזה תלוי במה הבחור מחפש - עוד רגע או עוד נצח.

כמו חור שחור הקריטריונים המחמירים שואבים את התשוקות האמיתיות לאוקסימורון אכזרי. אם הדברים היו נכתבים בכנות, אני מניח שהכרטיסים היו מנוסחים בסגנון של: מחפש אהבה מצויידת עם ריבועים בבטן, או מחפש שותף לחדר כושר שאוהב סרטים של פאזוליני. במקום להיות קלישאות עדיף להימנע מדימויים. אם אתם שמנים, שמנמנים, לא חטובים אבל אוהבים נורא את הקומדיה האלוהית של דנטה, אני מעדיף אתכם. אם אתם בני 36, ממושקפים, עיוורים אבל מתנדבים בעל"ם, אני מעדיף אתכם. אני מעדיף אישיות. ככל שתעברו לצד השני מהר יותר, כל סיכויי ההישרדות לאורך הזמן יעלו למעלה מאפס ואולי, מי יודע אפילו ייעלמו. התסכול הופך את רוב האירועים לחד פעמיים. זו הסיבה שהקהילה הפכה לקהילת סטוצים. כשכולם חולמים על בראד פיט גם אם מולם עומד אחד האנשים המדהימים שאי פעם הם היו פוגשים הם לא יצליחו להבחין בכך. האכזבה ממבנה גופו הרגיל עלולה להסתיר את האישיות המופלאה. "בראד החתיך" שולח תמונות ושואל אותי "מה קורה גבר??? מה מחפש???". כרגע אני מחפש שפיות. בוא נדבר מחר. לילה טוב וחג אהבה שמח.

2. הילד בן שלושים

הומואים, מתברר, מסרבים להתבגר. גיל הנעורים נמתח קדימה וכבר לא בטוח שגיל 30 הוא סמן הכניסה הרשמי לעולם הבגרות. את המצב המתיילד אפשר למרוח. אפשר להמשיך לשלוח כביסה להורים, לעבוד במלצרות, לאהוב ילדים של אחרים, למשוך את הלימודים באוניברסיטה על פני עשור, להשתייך לאנשי המסיבות ולהזדיין כמו שפנים. את כל זה אפשר לעשות. אבל את הזמן אי אפשר לנצח.  

שבוע שעבר חבר סיפר לי שמאז שהוא עבר את גיל 30 הוא הפך לפסול. פסול סקס, פסול חיתון. פסול. היה לי השבוע דייט עם מישהו שסיפר לי שהוא בן 28. כשהוא התחיל לדבר על חוויות גיל הנעורים שלו בשנות השמונים, התחלתי להזיע. שנות השמונים? שאלתי את שאלת הגיל. הוא הזיע. אז התגלה שהוא בן 34. מזעזע. לא הגיל, השקר הוא שמזעזע. הגיל מעולה. בקהילה שמקדשת את זיו הנעורים, כפולחן, אין סיכוי למי שעובר את גיל שלושים ועדיין מעיז, ברוב חוצפתו, לחפש בן זוג, לממש את אהבתו, להיות פרסונה סובייקטיבית עם צרכים ורצונות. הוא תירץ: תעשה ניסוי, תפתח כרטיס עם אותה תמונה ונתונים, רק תשנה את הגיל ותראה איך כמות הפניות יורדת בחצי, לפחות. לא עשיתי ניסוי. אני מניח שהוא צודק.

קהילה שמסרבת להתבגר, היא קהילה חסרת עתיד. פרט לכך שהרגע שולט בהכרעות, בהוויה, בחוויות - התקווה היא מצרך נדיר. אם אין עתיד, ההווה הוא סוג של שריפת תאי מוח. להווה יש משמעות בצל התקווה שבעוד ארבע שנים, כשאעבור את גיל שלושים, אוכל להמשיך לחיות. אוכל להתבגר ולעבור שלב. למצוא זוגיות ראויה, להביא ילדים, להתקיים בכבוד בעבודה מספקת, לרכוש דירה, להמשיך ליצור, לעשות דברים שמעניקים משמעות לחיים ולא רק מעבירים אותם.

נדמה שבשנים האחרונות העתיד הוא קוריוז של בודדים. החבר מנסה כעת לעצור את תהליך ההידרדרות ולנצח את פצעי הזמן. קמטים? חס ושלום. שיער גוף? אבוי!, שרירים רופפים? רק זה חסר לו. השלב הבא הוא דיסוננס וורבלי. הומואים זקנים בגופות חטובים פושטים על מאורות הנצח ופולטים מילים כמו גזעי וקול. ההיסטוריה עלולה לקרוס.

אין דבר רע בהתבגרות. אין דבר רע בהתפכחות, במעבר לשלב הבא. כמו נוירוזה פסיכוטית רבים משמרים את אישיותם המקובעת. פיטר פנים אובססיביים. גיל 30 שקול לגיל 18. הפחד הוא להינטש ולהיזרק הצידה. הפחד הוא להישאר לבד. אבל הבעיה היא לא הגיל. הבעיה היא אורחות החיים. החיפוש האולטימטיבי הבלתי נפסק והמסע ההורמונאלי ההרסני.

זה הופך לעצוב יותר, כשבסוף שנות החגיגה, כשמתחילות שנות ההתבלות האמיתיות, הומואים רבים מוצאים עצמם במקרה הטוב מתפשרים על האהבה או מחפשים בן לוויה, או במקרה הרע, בודדים, מתגעגעים לימים הטובים. נוסטלגיה היא מחלה מסוכנת.

בגרות זה השלב הבא. במקום לנסות לעכב את התהליך, כדאי לקבל אותו באהבה. אין שום טעם בלרצוח את העתיד ובלרסק את התקווה. חוכמת חיים זה סקסי, בגרות נפשית זה אחלה ויצירה פרודוקטיבית מתקדמת היא ברכה. אל תשמרו את עצמכם מרוחים בווזלין בצנצנות פורמלין. זה מסריח.  

VOX