גייהנום

אפילוג

לפני שלושה חודשים הוא דפק לי על הדלת. הניח את ידו על מפתן ביתי ונענע את השלווה הסטואית שנחה לה על הערסל באכזריות. הזמנתי אותו פנימה. לא התראנו חמש שנים. חמש שנים. הוא הספיק לצאת מהארון, לטייל ברחבי העולם ולבחון את המיניות הראשונית שלו, להתנסות ברחבי אטרף ולהשאיר עקבות על פניהם החתומים של בחורי העיר. התיישבנו והתחלנו לגושש אחר קצוות פתוחים. פצעים פעורים. קראנו את המחברת שנשמרה היטב בארון והתחלחלנו מהכנות. בסתר, התרשמתי ממנה. ניסינו להסביר את הכאב. את האובדן. את הרגעים המתים. לא האמנו שהדברים היו מעולם. לא האמנו שעמדנו שם, ברגע המנכח. הבטתי בו שוב וניסיתי למצוא בתוך הגבר המתבגר את הבחור הצעיר שאהבתי. ולא מצאתי. אפילו לא שבב של זיכרון. העיניים ריצדו במחושבות מאיימת. האוזניים התכווצו למשמע גינונים רגשיים. היה בו משהו משוחרר אך יחד עם זאת אטום. האמינות שלו התמוססה לאוקיינוס של מחוות ממוסכות. לא הצלחתי לשחזר את הבחור התמים, הנאיבי, האוהב, הרומנטי. תפרנו את החוטים. חיטאנו את הפצעים וסגרנו את המעגל. סיימנו את הקפה ונפרדנו כידידים. נשיקה על הלחי.

לפעמים צריך לסגור סיפורי ילדות כדי לנוע הלאה. כדי לשמר את היפה ולזקק אותו מהכאב שהתלווה אליו. היום אני מתגעגע לתחושה. לא אליו. מתגעגע לעצמי בסיטואציה האירוטית. לא אליו. מתגעגע בעיקר לתחושה הקיומית המזככת. לא אליו. אני נע קדימה. מודע לעבר, ללא שום צורך בהאדרה נוסטלגית מעכבת. ללא שום מיסטיפיקציה מודרנית מיותרת. לפעמים צריך לוותר על רגעים קסומים כדי לייצר כמה חדשים. חייבים לפנות מקום לחיים המתהווים. ללא פחד מהעתיד. ללא סלידה מהעבר. לחלום בעיניים פקוחות.

תודה על ההאזנה.

סיימתי.

לילה טוב.