גייהנום

הטור השבועי

חברי היקר נרי שכנע אותי לצאת לרקוד. זהו אינו אירוע שגרתי. בכל זאת, האירועים הבודדים בהם אני מעז להוציא את ארסנל תנועות הפיזוז הנועזות שלי הם חתונות, במקרים קיצוניים - הפגנות שמחות מדי, ואולי גם בבר/בת מצוות בודדות. אבל בסופו של דבר, לא תמצאו אותי רוקד על רחבת המרפאה, על רחבת הווקס ולא על שום רחבה שמזיעה יותר מדי. זה מחליק. לפחות לא משנת 1997.

לא שאני לא אוהב לרקוד. באמת, אני חושב שזה עונג צרוף. ריקוד הוא סוג של אומנות. סוג של אינטראקציה אנושית. זו שפה. מדיום בפני עצמו. וככל מדיום הוא מכיל גם מסר. אנחנו רוקדים במשך היום גם בלי לשים לב. בתור לעמדת הקפה, באמצע השיעור באוניברסיטה, בארוחת ערב משפחתית ובטיול ספונטני ברחוב. משדרים תשוקות בתנועות עגולות וקטנות בשפתיים ובלחיים, מבליחים קנאה בעפעופים בלתי רצוניים לעבר הבורא, מרטיטים שמחה בתזוזות מהירות וקצביות של כפות הידיים. אנחנו משוחחים בשפת הגוף יותר מאשר בכל שפה אחרת.

אז למה אני לא יוצא לרקוד? נדמה שהרוקדים בעת החדשה הדחיקו את המהות ונשבו בקסמיה של הצורה. וכמו שאמר אחד ממוריי, כשמפסיקים להתעסק בתוכן ומתמכרים לצורה, זה הופך למנייריזם. ומנייריזם זה משעמם. זה גימיק מיותר. תנועות הגוף הנשלחות לעברי כמחול פיתוי מדויק לעבר קורי עכביש מנופחים לא עושות לי את זה. אני מעדיף את הבטוח בעצמו שרוקד בפינה כמו ג'ורג' קוסטנזה. ומה עם האינטראקציה? כל אחד רוקד עם עצמו. כל אחד רוקד מול המראה שעומדת מול השתקפותו הנרקיססטית. מנסה להגדיר את עצמו, לבדל עצמו מים הרוקדים המסוממים, עצומי העיניים. אולי זה מוגזם לדרוש בעידן החדש ריקודי שורת, ריקודי זוגות, מעגלי הורה או מעגלי דיסקו אבל בואו נודה, לכל ריקוד יש את התכלית שלו ונדמה שבריקודים החדשים התכלית השתנתה. אינטראקציה היא מתנת האלים לבני האדם. היום, נדמה כי כולם מנסים להימנע ממנה. מהאינטראקציה. ובכך הופך בילוי הערב למסע האבסה עצמי. למסע פרגון לאגו. וזה נורא משעמם. באמת, נורא.

ברחתי מהר. המוזיקה הצליחה לפצפץ את רקותיי ולחרר את תוף האוזן שעדיין משמיע שריקה נוראית. וגם לא מצאתי שום בחור שרציתי שילווה אותי הביתה. הכל כוון לפלרטוטי סקס ודווקא חיפשתי טיזינג מסקרן, מאתגר, ללא צורך בביקור קולקטיבי בשירותים. נו, לפחות עכשיו אני יודע לאן לא ללכת. בסוף, אני והכלבה ראינו פרקים נבחרים מסיינפלד. סיום מוצלח לערב מזוויע.