גייהנום

ילד אמיתי

אין כמו תחילת שנה אזרחית חדשה ופרספקטיבה מאוחרת כדי להביט על אירועי עבר אשר עיצבו את חיי. בניגוד לרבים מחבריי, אני רואה את הזהות היהודית כמרכיב אימננטי בהווייתי. לא בפריזמת האספקט המשיחי, כי אם בפריזמת האספקט ההומאני והמנטאלי. כיהודי עם תודעה היסטורית, אני תמיד חש נרדף. וכנרדף, אני תמיד נושא על גבי עול אשמה היסטורי. האשמה היא חלק מרכזי מתנועת חיי. יש בתחושה הזו אלמנט נרקיסיסטי טוטאלי. כל דבר שקורה, תמיד, קשור אליי. אני תמיד אשם. זה מתחיל ממצבה הכאוטי של החברה הישראלית ונגמר בפגישה מאכזבת. אני תמיד חש אחריות למצבם של הנדכאים, תמיד חש אחריות על שתיקות מעיקות. וזה נוירוטי ובלתי נסבל.

במסגרת מאבקי הכוחות בין הצד האקטיבי לצד הפסיבי בקהילה, בכל הקשור לכריזמה בעיצוב הקשר, אני נוטה לנוע בין הקצוות. לכוון אך לדרוש. להניע אך גם להיות מונע. קשר דורש איזון. הנפש דורשת איזון. פסיביות יתר משולה לגסיסה אישיותית. אקטיביות יתר משולה להכחשה עצמית. חבר התלונן באוזניי לאחרונה כי מגפת פסיביות פושטת על העיר. "כולם" הופכים ל"כולן" ומאבדים את האוריינטציה הגברית. מאבדים את היכולת להתמודד עם התכונות הפאליות השוכנות בתוכם. זה מטריד. מאוד מטריד. ועכשיו לקישור:

לפני מספר שבועות היה לי דייט שהתגלגל לדייט שני ובסופו של דבר התגלגל למיטה. הבחור היה מקסים, באמת. חוש הומור, חוכמה ספונטאנית, פנים מעניינות. כל מה שבחור צריך כדי להשאיר אותי בחדר וער. אבל היה גם משהו כבוי בנוכחות שלו. הוא נמרח. הוא לא זז. היה בו משהו מת. שמחת החיים המוגזמת והציניות השנונה הפכו ממבריקות לאגרסיביות. למלחיצות. כשעברנו למיטה נחשפה האשליה. הוא פשוט שכב שם קפוא. לא נע, לא שאף, לא נגע. דרש טיפול מיידי. שכבה לי גופה מתה במיטה שרק חיכתה למכת החשמל שתחייה אותה. ואני, אפילו קורס חובשים לא עברתי, וכאן דרוש לפחות פרמדיק שיפיח בו חיים. פינוקיו רוצה להפוך לילד אמיתי.

תמיד אחרי אירועים כאלו אני חש אשמה. אני לא מספיק. לא מספיק דחפתי. לא מספיק הבעתי. לא מספיק נמשכתי. לא מספיק משכתי. בעיקר לא מספיק. וההלקאה העצמית מתלווה לתחושת הפספוס. אולי יכל לצאת משהו נפלא מהקשר הזה? אולי. אבל אולי גם לא. מהר מאוד אני מניח על כתפיי את בעיותיהם, רחשיהם הפנימיים ומצוקותיהם הנפשיות של הבחורים איתם אני נפגש. והרי זו נזקקות מזן אחר. בסיפור שנרקם באותו לילה אני כלל לא נטלתי חלק. ההפרעות הנפשיות מתפקדות ללא דיכוטומיה. גם כשטוב וגם כשרע. גם ביום וגם בלילה. גם איתך וגם עם מישהו אחר. הגופה הייתה מקסימה אבל היא נזקקה לסבא ג'פטו ואני עדיין לא מבין כלום בבובנאות. אני זקוק למישהו שלפחות כבר תלוי על חוטים.

יותר מדי פסיביות. יותר מדי אשמה. ביטחון והערכה עצמית הם המתכון המנצח להתמודדות הזו. איזון פנימי בין פסיביות לאקטיביות, בין אחריות להימנעות. לא אזנח את האשמה, כדי לא לנוע לקצה הניהיליזם, אך ראוי לזכור כי בני אדם זקוקים לחמלה יותר מאשר להצדקה ולהנכחה.