גייהנום

על סדאם ותיקון עולם

הרשו לי לרגע, לחדול מאימת עולם ההכרויות ולעסוק באימת העתיד.

תמונות הזוועה מתלייתו של סדאם עוררו בי תחושה קשה. קרוב לוודאי, שישנם אי אלו ברברים קניבליים שזקפתם התנועעה בזחיחות אל מול הפורנוגרפיה הנקרופילית שעטתה הטלוויזיה על עצמה בשעות התלייה, אך אני, בניגוד להנאת השנאה, מעדיף את חדוות האהבה.

כבר שנים שלא ראינו רצח אב בשידור ישיר. מימי רצח רבין. מימי אובדן התקווה. והיום, זכינו למנה הגונה של התבוללות והתפלשות יצרית בשידור ישיר מעירק. גופתו החבולה, הבלויה, המותשת של סדאם הוצגה לראווה כבובה ממוכנת בכיכר השוק. בובה אשר נושאת על עצמה את תפקידה בייסורים גורליים, מודעת למשמעות המעשה, מקבלת את העול בהרכנת ראש. בחוסר ברירה. העריץ ההיסטורי שהניע את מסלולה של ההיסטוריה עמד חלוש, נתון לחסדיהם של אחרים, נתון למאוויהם של ההמונים. בעיקר, נתון. נתין לרגלי המוות.

וזה עורר בי גועל. רצון להקיא. לא יכולתי שלא לחשוב על הילד הקטן בסיפור של אתגר קרת שמקיא מהורטיגו. מקיא מהנאת המוות שאופפת את חבריו שבודקים אם לחתול עומד הזין אחרי שתולים אותו. ולסדאם? לסדאם עמד הזין? רציתי רק להקיא.

אחרי רצח רבין, לא יכולתי שלא להתמודד עם הקרע שהתחולל בנשמה. בין הפרטי לקולקטיבי, בין הרצון לשפיות, קטנה ככל שתהיה, לבין הרצון לצדק חברתי, תיקון עולם. כל כך הרבה עוד לפנינו. בין הרצון להיות חלק, לבין הרצון להתנתק, להסתגר בביתי ולהנות מרגעי ההצלחה, מרגעי האושר הקטנים שמחלחלים בשקט לחיי. אור החיים ביום קטנות. 

זו אמביוולנטיות מסוכסכת. מצד אחד, הנה, כאן, סביבי, ברחובות המלוכלכים, בבתי הקפה הבוהמייניים, מתרחשת המהפכה הבאה. אנשים ישובים במעגלים, משוחחים על חברה חדשה, על אדם חדש, המהפכה הליברלית של שנות האלפיים רוקמת עור וגידים. רוקמת ממשות. רוקמת חלומות למציאות קטנה ועגולה שאיחדה כמה נפשות לתקווה שפויה. גם אם תחת מעטה כבד של אשליה. גם אם תחת תחושה קשה של חוסר רלוונטיות. הנה זה כאן,

ועדיין קשה לי לקחת חלק בדבר, להנות מהמסיבה המתמשכת. 

אתמול נסעתי לבית הוריי במונית. נהג המונית  החביב שוחח על חייו ולאט לאט גלש לתסכולים המלווים את מנגינת חייו. בין 60, פוטר מעבודתו, בשום מקום לא הסכימו להעסיק אותו, עסק שבנה במו ידיו שנים דעך לאיטו למחוזות הודו הזולים. כל מה שהוא יודע לעשות נבל לעולם חדש שהוא אינו מבין. ומה נשאר לו? בסוף חייו הוא נוהג במונית. ההשפלה שחווה במסעו אחר הגשמה עצמית בגיל 60 נצרבה בליבי. לא יכולתי להתעלם מסיפורו הקשה המתרוצץ לצד סיפורי המהפכה הקטנים בשנקין וסביבותיו. האם הוא זכאי לחיים כאלו? האם מישהו זכאי לכמות הסבל ההיסטורית שנוחתת על גב החברה האזרחית בימים אלו?

בעוד ואנשי האספרסו חווים את הזריחה התרבותית, מוארים מאור ההשכלה והנאורות, החיים סביבם קמלים. וזה נוגע. זה משיק. יום אחד המצוקה תפגש בנאורות החבויה והן יתעמתו זו בזו. והאפלה תחשוף את האשליה. תאיר אותה באורה המטונף, באורה הברברי. יום אחד אנחנו נעמוד מול השברים שיתקרבו אלינו ונביט בהם בחרדה. לא נדע כיצד להימלט מהאשמה. אני מאמין באדם, מאמין בשוויון, מאמין. אדם מאמין. באמת, משתדל. בסוף ימינו אנחנו נביט לעצמנו בעיניים ונבין שהשתעשענו. שהאשליה שרצינו לקבל בחיבוק דוב הייתה לא יותר מגחמות זמניות שהחשבנו כאמת ונטשנו אותם כשהכזיבו. גחמות שהחשבנו כאלוהות חדשה. שאת המוסר שהתיימרנו להכיל על חיינו נטשנו לטובת המראה בה הוא השתקף. הנוחות מעקרת את החיים מתוכן. על בחירות צריך לשלם מחירים. צריך להתאמץ. כל כך הרבה תופעות מתגלגלות מיום ליום. מחפות על חוסר האונים שלנו להתעסק בקולקטיבי, לגעת בחברתי, לנשום את האנשים סביבנו. כל כך מרוכזים בהנאה המגושמת הזו, שלעיתים אני חש שאין בה שום דבר פרט לניסיון לשכך את הכאבים הרגשיים שהיו עולים אם היינו פוקחים את העיניים.

אני אוהב את תל אביב. כי היא מאפשרת לחשיבה להתרומם. היא מאפשרת ליצירה להתגבש. היא מאפשרת לאהבה להתקיים. אני אוהב אותה על כך. אבל חוסנה הפנימי הוא שצריך לאפשר לה להתבגר. להקרין מאורה על סביבתה. לא לשנוא אותה. לא לבקר אותה. לא להתנשא מעליה. לאמץ אותה. למה מנהיגים לא צומחים פה? למה הנהגה לא פותחת דלתות? ממתי הפכנו לכה רלטביסטים שהמוסר הפרטי שלנו שואף לצמצום עולמנו במקום להרחיבו. הנפש מתכנסת פנימה ושוכחת את תפקידה. הופכת כל שאיפה גדולה לעיסוק זניח.

אני מתכוון לאמץ לחיקי, לצד ההנאה מתל אביב את חוקיות המעשה ההיסטורי. הצו הקטיגורי של קאנט הוא לא רק מתודה פילוסופית הוא הוא גם תפיסת חיים. האם מה שראוי לגביך, ראוי לאדם אחר. אינטרסים הם לא אמת. בגלל זה יצאתי כנגד מצעד הגאווה. אני מחפש מאבקים אמיתיים, לא מאבקים שנרקמו אל מול פגיעה סקטוריאלית. אני מחפש מאבקים רציפים, לא זמניים, כאלו שמתרוממים, שלא פוגעים לנו רק בזכות לרקוד. לנוע. להראות. אלו מאבקים ראויים, אך גם דורשים רציפות וכנות.

אני מחפש רגישות חדשה. כזו שמסוגלת לראות באנשים בני אדם אמיתיים ולא פונקציות שימושיות למילוי פנטזיות ילדותיות. אני מעדיף את החזרה הנצחית כמתודה. לא את השכחה.

ואיך זה קשור לסדאם?

הבנתי שגם אני, אדיש במהותי, לעולם המתגעש סביבי. אדיש לכל מה שאינו נוגע בחיי בישירות. מעדיף שעה של שינה מאשר שינה ללא שינה, עם עיניים אדומות, פקוחות. אהבת השנאה מעידה על העולם אליו הדרדרנו. אולי אני רומנטי, מודרני מדי עבורכם, אבל אלו הדברים שהופכים את החיים לראויים. אחרת, כאיוון איליץ', נסיים אותם בצעקה אחת גדולה שתמשך עד קץ ההיסטוריה. עכשיו, כדאי לאמץ טיפה חמלה, לא להתעסק בדימויים, אלא באמת. סדאם הוא דימוי, שמסתיר כאב גדול יותר, עיוות מוסרי גדול יותר הרוחש מאחורי מנגנוני הצדק שהניעו את ההרג. אני לא מקדש לרגע את מעשיו, אך במה אנחנו טובים יותר בחגיגה הויזואלית על גופתו?

אני קצת מבואס היום. יעבור לי. בינתיים, שתהיה לכולכם שנה טובה!