גייהנום

הקטע הבא הוא הטור השבועי שמתפרסם מחר בעכבר העיר. הכל אמת.

אבל, הסוף טוב. מתברר שפשוט לא הבנתי את דרכיו של הבחור ובסופו של דבר השתיקה התקיימה בראשי בלבד. הוא הגיע ביום שני והסדיר את הכיוון שאבד. התרגשות כנה. מאידך, כמה מביך, שימו לב לטור שהוא הולך לקרוא מחר...

למה?? בכל מובן המילה.

זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, זה קורה מהסיבות הלא נכונות וזה הופך למסכת עינויים שמחפשת קורבן שיספוג את המהלומה. נפגעתי.

אני לא נוהג להיפגע. נשמע מלאכותי? אולי. אבל אחרי כל כך הרבה זמן בחברת חובבי הגברים, אימצתי כלי הישרדות בג'ונגל ההומוסקסואלי. זה התחיל בלעזוב את אטרף, נמשך בספר חוקים פנימי והסתיים במנגנוני הגנה הדואגים להותיר אותי, לעיתים, לבד. להשיל מעלי כל סממן של מחויבות רגשית. רק לא להיפגע.

השבועיים האחרונים היו סיוט מתמשך. משום מה, באופן מפתיע, הפנאי גבר על העבודה. רגעים מתים של נוכחות ריקה. אין קורלציה בין החיים הפרטיים שלי לחיים הפרטיים של חבריי. בזמן שאני משווע לזמן איכות בשעות ריקות, הם עסוקים בלהתנצל על חייהם העמוסים. יש חברים שלא ראיתי כבר מזה זמן מה. ט' עסוקה בלימודים בשנקר, כמעט שלא יוצאת מהבית, ד' מתגורר בירושלים בשל לימודיו בסם שפיגל, נ' עובד ללא הרף, הזוג ט' וי' עברו לגור בכפר ומאז קשה לראותם בנוף אורבאני, ל' נעה בין בצלאל לבית הוריה, א' מסיימת את התואר בחיפה, נ' נעה על ציר העבודה בהארץ ללימודיה באוניברסיטה העברית, י' בכלל בלוס אנג'לס, נ' עובד ללא הרף על התסריטים המשתנים לפרוייקטים השונים וזהו רק קומץ. פזורה אנושית. חופשת הסמסטר מעבר לאופק, אבל עד אז, סיוט. הפכתי לקבצן המשווע לעניין.

את ב' הכרתי במינרווה. בחור מקסים. הדיאלוג זורם, החוכמה ניכרת, המוזיקה איכותית, אהבת הקולנוע מרגשת, האינטימיות נעימה. כל מה שראוי שיקרה. וכך זה התחיל ונמשך. ופתאום נעצר. אני בדרך כלל קורא סימני שפת גוף. בודק בטבעיות נונשלאנטית מחוות קטנות כדי לסמן טריטוריה ולפלס דרך. לדעת לסגת כשצריך, לדעת להתקרב כשכדאי. וב' סימן אמביוולנטיות. מחד, אינטימיות קוסמית. מאידך, ריחוק מנומס, שבא והולך. התבלבלתי. והבלבול, לצד החופש האינטנסיבי הוליד אותי מעט לא נינוח. חוסר וודאות הוא עניין בלתי נסבל. לא מתמודד איתו טוב. דחייה נוחה יותר מהתעלמות, נוחה יותר משתיקה. היא סוללת את הדרך בה צריך להלך. ואני, חסר אוריינטציה כלפיו. האם נפגש שוב? האם לא? והתחלתי קמעה להטריד. כן, אותו. לא בכוונה. באמת, אני מסוגל לחיות על מחוות סמליות במשך שבועות, אך לא מסוגל להתנהל ללא וודאות. וכך נולד הבחור שהפכתי להיות בימים שאחרי. היה לי לא נעים אפילו בחברתי.

וכך יצא שנפגעתי. הוא לא החזיר את המחוות. לא סיים שום דבר, לא המשיך. נעצר באוויר. החיים חזרו למסלולם וככל שארית רגשית גם זו נכנסה לקטגוריית הפצעים שנרפאים עם הזמן, במקרה הנוכחי, מהר. אבל. אני שמח שנפגעתי. טוב לדעת, עדיין, שכהות הרגש לא השתלטה. שגם אם הפגיעה נבעה מהחומריות הנובעת מהצורך בזוגיות, ולא ממש מהקשר הספציפי הזה, היא עדיין החיתה את הנפש. אני עדיין מסוגל להגיע לפגיעות הארורה. זה נקרא לחיות.

הרבה פעמים, הדברים שמתחוללים, הרגשות שמתניעים, מתקיימים בראשנו בלבד. נפגעתי בראשי בלבד. האינטימיות המדומה לא קשורה כלל. בניגוד לרבים, אני לא חייב להבין למה. האובססיביות העוטה לעתים קורבנות פגיעה מיותרת. למה זה קרה? למה זה נגמר? למה? למה? למה?! לפעמים אין סיבה. לפעמים זה אנחנו ולפעמים לא. לפעמים לא צריך להבין. זה בעיקר מתיש. צריך להשלים ולהמשיך הלאה.