גייהנום

על הזמן הורוד

נפל לידי השבוע גיליון דצמבר של הזמן הורוד. החלתי לדפדף במגזין הורדרד ולגמוע בשקיקה את המגמות החדשות, הסאבטקסטים המשותפים והטרנדים הצבעוניים. תוך כדי קריאה חדרה ההכרה שתחושת חוסר נוחות אופפת את הקריאה. האמביוולנטיות התכנית, הפורנוגרפיה המילולית והניסיון להתחבב גרמו לרפלקס ההקאה גירויים בלתי נסבלים.

הזמן הורוד משעתק את הייצוג ההומוסקסואלי באמצעות אותם דימויים דרכם מבין אותו הציבור הסטרייטי על כל זרמיו. משונאינו החרדיים ועד אוהבינו המבלים. אין גוונים, אין שוליים, אין פריפריה, אין צבעים שונים, רק מרכז קונצנזוס אכזרי המאיים לשטוף את כל ההומואים לאותה אחידות תרבותית ניהיליסטית.

נתחיל מהשער. מיסטר גיי אינטרנשיונל. למה כל הומו שמצליח לנפח שרירים מרשימים בחו"ל ראוי לכתבת שער? מה הוא עשה שהוא זכאי לכבוד הזה? מצא פתרון לאיידס? הצליח לקיים דיאלוג בין תרבותי ערבי יהודי על סוגיות מגדריות? איזה כבוד הוא הביא לקהילה? ולמה אכפת לי שהוא אוהב אותם "בנויים היטב, בעלי לוק סטרייטי, ובייבי פייס"? הבחור הוא אוסף של קלישאות הומוסקסואליות. אז הוא הקים כמה מכוני כושר ומשך כמה מבטים, האם בזה אנחנו מסכמים את 2006 כקהילה? עצוב.

הבעיה עם הזמן הורוד היא שהוא יורה לכל הכיוונים באמתלה רלטיביסטית. הוא גם מתעסק בתרבות גבוהה, בסוגיות חברתיות, אך גם בתרבות המונים זולה. נע על הציר בין סוגיות פוליטיות לסוגיות סליזיות. לעיתון אין אג'נדה. אין חזון מערכתי. האם מישהו מחברי הזמן הורוד מצייר לעצמו, בראשו קהילה אחרת? תרבות אלטרנטיבית? נדמה שלא. אחרת קשה להסביר כיצד לצד הכתבה החשובה על "איידס – בואו נדסקס את זה" התפרסמה הכתבה "סקס אחר". בכתבה על האיידס עוברת נימה דקיקה של ביקורת על הרגלי המיטה הדקדנטיים של הקהילה. "בן זוג קבוע? אמון הדדי? הסכמי ביטחון? תשכחו מהכל. מתברר שגם במערכת הזוגית המגוננת הסיכון להידבק באיידס עדיין גבוה". כתבה ראויה. לבחון את יסודות האמון בקהילה, את דפוסי הזוגיות, את הרגלי הצריכה המינית. אבל, כיצד למען השם, אחרי כתבה כה חשובה, מחליט העיתון לתאר בפניי את מגוון חדרי החושך בתל אביב מנקודת מבטו של ירון, הקלאבר הנהנתן? "דוקא בימים סוערים אלה, בהם הקהילה ההומו לסבית עומדת במרכז סדר היום הציבורי וסופגת הרבה דימויי תועבה סטייל סדום ועמורה שווה להציץ באחד ממאפייני תרבות הבילוי הייחודיים שלה – חדרי החושך. אותו חלל במועדון המיועד לסקס מזדמן" מה??? דווקא עכשיו?? למה? עכשיו, כשאנחנו נתפסים כציבור לגיטימי המייצר מאבקים החורגים מהזכות לרקוד, החותרים לשוויון זכויות אנחנו צריכים להגדיר עצמנו שוב דרך חדרי חושך? ושימו לב לסתירה הפנימית: אנשים לא מגיעים לחדרי חושך על מנת למצוא זוגיות מושלמת, הם באים בשביל להזדיין. ואם אפשר, מסוממים, שיכורים ופרועים. בהרבה מקרים זה נגמר בקונדום חלקלק או במין לא מוגן. כיצד העיתון מעודד מצד אחד סקס חופשי, ובאותה נשימה נוזף בהומואים על כך שהם מקיימים מין לא מוגן?

הזמן הורוד, במתכונתו הנוכחית ריאקציונרי. הוא מציג את ההומואים דרך הקלישאה החברתית שיחסי הציבור הגרועים שקיבלנו ייצרו. הוא עושה זאת במעין טון של השלמה. במקום לייצר חזון, במקום להוביל מאבקים, במקום לשנות דפוסי חשיבה הוא משאיר את הדימוי הקהילתי באותה נקודה. סקטור אינטרסנט, דקדנטי, ללא דרך וללא תחום משותף.