גייהנום

נגישות סלולארית

בסוף, התברר שטעיתי. בעוד ואני חשבתי שהבחור מהמינרווה התאדה לחלל הדייטים הקוסמי, הוא מצדו לקח יומיים חופש מאינטנסיביות הפלרטוט. הקומוניקציה הכושלת ואי הבהירות הובילו לטור שמקורו בטעות, לתחושות לא נעימות לעבדכם הנאמן וכעס שהתבדה כשהמפגש התחדש. ואם אתם רוצים לדעת, היום, אנחנו סוגרים חודש של התרועעות משותפת.

מה שהכריע את הבלבול הייתה התקשורת הלקויה. ב' אינו בחור קומוניקטיבי-סלולארי במיוחד. כך לפחות הוא הכריז בתחילת דרכנו המשותפת. הוא אינו עונה להודעות טקסט שאינן ענייניות. ואם אין לו תשובה אשר מספיק ראויה להישלח על פני הרשת, הוא לא שולח. לא עניין אישי, הוא פשוט בחור של עקרונות. מרגש. אני מת על בחורים עם עקרונות. לצד היותו ממחזר סביבתי, צמחוני הנוטה לטבעונות, פעיל פרו סביבה ובעלי חיים הנמנע משימוש במוצרים אשר נוסו על פרוונים למיניהם וסוציאליסט בלבו הוא גם נוטה לחרם מסחרי על חברות סלולאריות אשר מנצלות כלכלית את הצרכנים האומללים המפתחים באיטיות תאים סרטניים. רק שבקשר חדש זו הופכת לבעיה.

ואם אין בלבי שום מסר תכליתי? האם איני יכול להשתעשע? לזרוק גחמה ילדותית? להתגעגע און ליין? לחשוק בשעות אחר הצהרים המתות? וזה לא נגמר בהודעות טקסט. גם שיחות טלפון אינן באות בחשבון. "נשוחח כשנפגש" הוא מצהיר, "למה לבזבז כסף על שיחות בטלות?" אכן, אין כאן שום עניין מהותי, לוגי, רציונאלי. זוהי סתם גחמה של בחור רגשן כמוני. אני אוהב לשוחח עם אהוביי יותר מפעם אחת ביום. אוהב לפלרטט בשעות מתות. סתם, לשם חוסר התכליתיות.

החלטתי לצאת לסדרת חינוך. אני לא מסוגל לקיים קשר שאין בו דואליות תקשורתית. אני לא מסוגל להתמודד עם חדל קשקשת ברשת. אני זקוק לברברת מתמדת. צריך סמיילי אחת לשש שעות. שיחת טלפון אחת ליום. להאכיל את המפלצת הלא רגועה. הלא בטוחה בעצמה. זו שמתלבטת מה יקרה הלאה. הבהרתי לו שאי אפשר בתחילתו של קשר להיכנס לתחומים אפורים. הוא צחק עליי שאני לא באמת מומחה לקשרים ושאני אפסיק להכריז מה אפשר ואי אפשר בתחילתו של קשר. אנחנו מתנסים חדשים בעולם הזוגיות. אני חידדתי: הודעת טקסט דורשת הודעה לפחות באותה רמה. שיחת טלפון, דורשת מענה. היא חוסכת את חרדות הסינון. חייבים לשמור בהתחלה על כנות ונגישות סלולארית. נכון, בימים שלפני עידן הנוקיה עדיין הסתובבנו עם פרפרים תועים בבטן כל היום, אבל היום זהו הכרח שנעלם. ואם אפשר בלי, למה ללכת עם? אולי עדיפה הרומנטיקה המודרנית, אבל זו כבר התניה גנטית. אנחנו אנשים עם תקשורת יתר ומודעות היסטורית אכזרית. ונדמה שאנחנו אוהבים את זה.

וכך קרה. הוא התחיל לענות. התחיל להגיב. ואפילו יותר. הוא התחיל להתקשר. ובאחד הימים, בהם ראשי נפל מעודף שיחות טלפון מיותרות, וזנחתי אותו בביתי, הוא אפילו נהיה מודאג, שלא שלחתי הודעות חביבות. ואני, גם אני נחרדתי. אם הוא שולח יותר מדי הודעות או מתקשר לפתע באמצע היום, אני חושש שמשהו קרה. מביט בחרדה במסך. הצד השני של ההרגל תמיד הופך לחוסר ודאות מאיים.

עכשיו אנחנו מאוזנים. אני מקבל את קיומו נטול ההכרח הסלולארי. הוא מבין את הצורך בפיזור העמימות. המפגש האנושי תמיד מנצח את הוירטואליות. נסו ותהנו!