גייהנום

אני נורא אוהב את הקטע הזה. תהנו. מתנצל על הזנחת הבלוג. השבועיים הקרובים הולכים להוות את סוף ההיסטריה ולאחר מכן אני מבטיח לעדכן ולייחד תשומת לב לבלוג. סוף שבוע נעים

לחנך את הכלבה

כבר עבר חודש וחצי ואני לא מצליח לעכל את התחדשות התאים בסירקולציה הנפשית. כמעט חודש וחצי אנחנו ביחד. אני וברק. כן, היום הוא הופך מעוד אות באלפבית לשם עם נוכחות טעונה.

שנים התהלכתי כסהרורי רדוף המחפש שבב של כנות בעיני הפוטנציאליים בהם נתקלתי בדרכי. ניסיתי לאחוז במילים מרומזות, בדימויים מודרניים, בסמלי תקווה, קלושים ככל שיהיו, כדי לנסות ולהמציא מחדש את מושג האהבה. לנסות ולייבא זוגיות הומוסקסואלית מתחדשת. כזו שלא נופלת לקלישאת הפלקט החד מיני המגלומן התל אביבי. כזו שלא נופלת לשבלונות קלאסיות של זוגיות שואבת ומנכסת. וכך, בניתי את מושג הזוגיות המושלמת. בעיני. לא עושים שלישיות, לא מאפשרים זוגיות פתוחה במסגרת השחרור המיני והמופרז, אך גם לא הופכים אדם לנכס, לא מייצרים בעלות על רגשות, לא מכוונים דרך מסלול המכשולים של מערכות היחסים סטייל דנה ספקטור וקארי בראדשו. מנסים, להמציא מחדש, את השחרור והצורך. את החופש וההכרח.

זה הפך למסוכן. הדימוי המושלם הוא באותה נשימה גם בלתי מושג. וכך הצלחתי לגרש מעל אורחות חיי את מקומו של הבן זוג העתידי. דירת רווקים הומוסקסואלית. נשמע מופרך? הלו"ז מותאם אישית, מותאם אך ורק לצרכיה של הכלבה. המיטה, לא מכירה את החלוקה הטבעית בין גבר לגבר, לא יודעת להתחלק חצי חצי. הבית, לא מכיר בנוכחות זרה. עצמים זרים אני מקיא החוצה. כך התברר.

התחלתי לסנן נוכחויות פוטנציאליות בעקבות חרדת שובר השגרה. מישהו, עלול להיכנס לתוך חיי ולשבש את סדרם? מישהו זר, שיהפוך את החלל ה"מבולגן אך מסודר" לחלל משותף? לחלוק את האומללות? לחלוק את שירת הקורבן? חירבתי את סיכויי ההכרות. כל דבר מרשים שדפק על דלתי נזרק לטובת הסטאטוס קוו המאיים. כל נגיעה משמעותית בספירה הרגשית נוקתה מיד במלבין בריח לימון. אני מאוהב בדימוי הזוגיות. בדימוי האהבה. עניין ההגשמה הוא כבר טיפה יותר בעייתי. וכך, המשכתי לקטר על העדר האהבה מבחירה, על בדידות אכזרית אשר כפיתי על עצמי ועל דרכיה הקלוקלות של הקהילה, (אשר היו ונותרו קלוקלות). לבשתי ארשת של מחפש אהבה למרות שבסופו של דבר, רימיתי, אפילו את עצמי.

ואז ברק הגיע. ופתאום, אין לי שום סיבה לגמור את העסק. לחסל את המגע. אני לא מוצא תירוצים, קלושים כגדולים, להעיף אותי מחיי ולהפוך לגיבור טראגי. ההפך הוא הנכון, אני מתאהב. באמת, ממש מתאהב. אני שקוע מעל לראשי בהפתעות הקטנות שהבחור מספק. הוא מארגן את החלל מחדש. וזה בסדר. אפילו הכרחי. הוא מחנך את הכלבה. וזה טבעי. הוא מחבק אותי בלילה, במיטה. וזה מרגש. הוא מרגש אותי, וזה אמיתי. הדימוי הפך למציאות. ואין ביניהם קורלציה. אין חפיפה מושלמת. ואני מניח שגם לא תהיה. אבל האומללות המדומה נדחקה לטובת הסכנה הרגשית. לטובת ההחלטה להיות פגיע, להיות חשוף, להיות נוכח.

שנינו צועדים את צעדינו הראשונים במערכות יחסים ארוכות וכרגע נדמה שזה כאן להישאר. הספקות הרציונאליים שאני בדרך כלל מתאים לבני זוג אפשריים לא מתאימים לנוכחותו. אני מתאמץ ולא מוצא. אין ספקות. אני בעיקר נהנה. אני משחרר את קיטור הפחד לאט ונותן לעצמי להיתקל במהמורות. זה גם כואב, אבל שווה את המאמץ.