גייהנום

ויש עוד. ואחרי זה יש עוד הרבה. אבל לבינתיים...

אילת למתקדמים 

עבר בשלום. וזה לא היה צפוי. הסיפורים הדמונים שברק סיפר על יחסיו עם הוריו כיבסו וסחטו את קרביי היטב. מי יודע כיצד יגיבו ההורים ההומופובים בדימוס לזוגיות החדשה החד מינית שכובשת את בנם? ומה יאמרו אחיותיו? ואחיינותיו הקטנטנות? וגיסו העורך דין הירושלמי? והשכנה המרוקאית ממול? והברמן הקבוע בפאב השכונתי? והסדרנית באיימקס?

אילת היא כמו קיבוץ קטן. כמה אנשים שנולדו באילת, בשר ודם, אתם מכירים? לא צעירים צפונים שהיגרו לעיר הדרומית לשנה שנתיים בשביל לעבוד בעבודה מועדפת בצוותי בידור במלונות ישרוטל. אני מדבר על אילתיים אותנטיים. כאלו שנשמו את המדבר כשאתם נשמתם פיח אוטובוסים וצללו עם דולפינים כשאתם ברחתם ממדוזות. ברק הוא אילתי אותנטי ועל אף שסוציולוגיה היא תחום מועדף אין לי שמץ של מושג כיצד לנתח את הקהילה המדברית השוכנת על הגבול.

והגבול דק. ממש דק.

האמת, היה מדהים. החששות הכבדים היו מנת חלקם של שני הצדדים. גם הם ניסו לעשות רושם ולהתחבב. וגם אני. וגם אנחנו. התקשורת הפליאה בכוחה. אביו של ברק לא הפסיק לחייך אליי בחביבות, להציע לי כוסות משקה חריף וללחוץ את ידי בחוזקה, גם בבוקר, לפני הקפה והפוקוס. אימו דאגה שאהיה שבע, דרשה שארגיש בבית וחבשה את פצעיי לאחר שנפלתי על מספר סלעים משוננים וקיפוד ים אומלל בחוף הנסיכה (ניסיון כושל לצפות באלמוגים ודגים צבעוניים). גיסו ואני מצאנו שפה ירושלמית משותפת והתבדחנו ארוכות על חשבונו של יושב ראש הועדה לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים, יהושוע פולק (כל אחד חייב להתחיל בתקשורת איפשהו), אחותו הגדולה ואני שוחחנו על תפקידים פסיכולוגים במשפחות מרובות ילדים מאותו המין ואחותו השנייה הגנה עליי מפני עצביו של הבחור שקוצפים אחת למספר ימים. בקיצור, הרגשתי בבית.

וזה מצחיק, כי פתאום קלטנו, שבמינון מסוים, ההורים שלנו יסתדרו נהדר. כלומר, אני לא יודע אם הם יהיו החברים הכי טובים אבל בטוח שהם ייפגשו לפני החתונה ולאחריה, למסיבות התרגשות משותפות. (עם מי כבר תהיה להם הזדמנות לעשות מסיבות התרגשות?)

וזה לא נגמר. כשהאינטימיות הגיעה לשיאה זכיתי לשמוע סיפורים על העולל ברק, לקרוא פתקים שהועברו בשיעורים משעממים, לצפות ביצירות אומנות מהתקופות הסוריאליסטיות בחייו ולראות תמונות של הילדון החמדמד. כן, כמו לכולם, גם לו יש תמונות גיגית מצחיקות.

ברק מצידו עשה הכל שארגיש בבית ואעקוב אחר צעדיו הראשונים בעולם. אני מעדיף את האורבאניות התל אביבית. אני אומנם חובב מדבר ידוע אך את חיי לא אעביר לעולם בשממה. ובאילת, מה לעשות, לא הייתי מתחילת שנות ה90. אז ברק חברת אותי לעיר בשבילים בהם הוא צעד. ראינו סרט תלת מימד באיימקס (שם הוא עבד בנעוריו כסדרן), קנינו דיסקים בדיסק קלאב (שם הוא עבד לפני, במהלך ואחרי הצבא), שתינו אצל גבי (שצחק עליו שהוא הרזה מהפעם האחרונה, מה שבמקרה של ברק עלול להיות מדאיג), שחינו באגם המלאכותי, איפה שפעם היה חוף ההומואים (בו הוא ועוד שלושה הומואים אילתים – לא כולל עובדי מלונות – השתזפו בחברותא).

היה נחמד. המפלצת הופכת לאנושית כשמכירים אותה באופן אישי. כולם לקחו חלק במחול השדים המתוכנן – ההורים שחיפשו כלה וקיבלו חתן, חששו מהחבר של הבן ורצו להרשים תוך כדי שמירה על מרחק ביטחון, החבר שרצה להרשים ולהתקבל למשפחה והבן שרצה שכולם ימצאו אחד את השני וירדו ממנו. וכולם יצאו מרוצים. וכפי שאמרתי שיהיה, אכן, דיסקו!

ביקור בגיידאר

ביקורו של אחמדיניג'אד בניו יורק לא פספס את הקהילה החד מינית. לצד הגיגים על הכחשת שואה ומתקני אטום לשימוש אזרחי מצא המנהיג (?) האיראני זמן להגג גם בנוכחות ההומוסקסואלים במדינתו השלווה. בנאום שנאם באוניברסיטת קולומביה טען אחמדיניג'אד כי באיראן מוציאים להורג רק "אנשים המפרים את זכויות הציבור". למשל, סוחרי סמים. אחד הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה הקשה: "השאלה אינה על סוחרי סמים או על פושעים. השאלה הייתה על העדפה מינית ועל נשים". אחמידינג'אד לא הסס: "באיראן אין לנו הומוסקסואלים כמו בארץ שלכם. אין לנו את התופעה הזאת. אני לא יודע מי אמר לכם שיש לנו אותה".

אחמדיניג'אד טוען שאין הומואים באיראן. כלומר, זה לא שאין הומוסקסואליות, אין הומוסקסואלים באיראן. הומוסקסואליות יש. מישהו רוצה להצטרף למכבסה האיראנית?

זה לא מפתיע. דת, באשר היא, אינה מתכחשת לתופעת ההומוסקסואליות. היא מכירה בכך שגברים שכבו עם גברים, שוכבים עם גברים וישכבו עם גברים. היא פשוט לא מכירה בהומוסקסואלים ההופכים את ההומוסקסואליות לאורח חיים המאיים על ההמשכיות הגנטית, הדיכוי המיני והחברתי והעליונות המוסרית של הדת והמדינה. למעוד מותר. למעשה, אפילו מקובל. בחדרי חדרים, במקווה, בישיבה, בחצר האחורית, במרתף השכונתי. מכבסים צרכים קמאיים ובכך שומרים על משטור חברתי. העיקר לא לפורר את המסגרת. לא למוטט את היסודות הדתיים

המשמרים את יציבות הקהילה והציות העיוור.

בעיני הדת, הומוסקסואלים הם יצורים ייחודיים למאה העשרים ואחת. תופעה ייחודית למשטרים דקדנטיים, או שמא דמוקרטיים, חופשיים וליברליים המאפשרים לאנשים לבחור את נטייתם המינית ולהתמודד איתה בחופשיות יתר. וכמובן, זה נעשה כנגד הטבע, כנגד מהות הקיום האנושית, כנגד החברה האנושית. למעשה, הומוסקסואלים הם יצירי כלאיים של השחתה מוסרית. אני האנטיכרייסט.

המנגנון אכזרי. גברים רבים מוצאים עצמם מכחישים את זהותם, מתנכרים לה, תחת הכותרת "הומוסקסואליות כן, הומוסקסואלים לא". המבנה קריטי ואסור לו להיסדק. כל עוד אתה מקים משפחה, מעמיד צאצאים, לומד את הגמרה ומתפלל באדיקות אתה בסדר. אם מדי פעם אתה קופץ לגן העצמאות לפרוק תסכולים מצטברים של דיכוי מתמשך, זה בסדר. אפילו כדאי. כבס את עצמך. נקה את השחיתות הפנימית המתפשטת בעצמך. אתה לא הומו, אתה גבר עם סטייה הומוסקסואלית. מוכר.

ועל אף שבאופן סמוי המנגנון מאפשר את סיפוק היצרים, באופן גלוי אין לו ברירה אלא להוקיע את התופעה. לאיים בהכחדה. להשמיד זרעים שוטים שמעיזים לשחרר את עצמם מהמסלול המשורטט שתוכנן להם. איומים, הפחדות, אינדוקטרינציה אינטנסיבית שגורמת למכובס לפתח עצמאות ולכבס את עצמו. מריחים את המרכך?

אחמדיניג'אד והמשטר האיראני מכילים בקרבם הומואים באלפים ואף יותר. ככל קהילה דתית קיצונית גם הוא בונה את משטרו על הפחדה. אין הומואים באיראן? דווקא יש. רק שהשניים שהעיזו ללטף זה את זה ולהיתפס בתהליך מצאו עצמם קבורים מחוץ לגדר, מרוטשים ומושפלים. לסקפטיים כדאי לקפוץ לבקר בגיידר. החשאיות מותרת, אך אסור להיתפס. המסר הכפול מביא ליצירתו של דור סכיזופרני המאבד עצמו לדעת בהכחשת זהות טוטאלית ומביא למצבים קיצוניים בקרב בני נוער דתיים המוצאים עצמם חסרי אונים מול הנורמות החברתיות. אולי זה מוקצן, אבל גם בקרבנו מתקיים אחמדיניג'אד קטן.

 חיפצון

אחד הקוראים כתב לי השבוע מייל מתומצת ומרוכז: "כאשר התכלית הינה הזוגיות עצמה, בני הזוג מחפצנים זה את זה ופועלים מתוך אהבה עצמית (שהרי  הפיכת השני לחפץ ודאי אינה ביטוי אהבה). ואילו כאשר המטרה היא חיצונית - גידול ילדים, קריירה  משותפת, עשייה משותפת לתכלית משותפת חיצונית - הזוגיות הינה אמצעי וגורמת לאיחוד האוהבים בחתירה המשותפת אל "מקור החפץ" במקום קיבועו של כל אחד מהם בבדידות ובחרדת האהבה עצמית".

כן. אין ספק. גם אהבה יכולה להראות לעיתים כמתמטיקה. משוואה עם שני נעלמים שלא מצליחים אף פעם להיפגש. ננסה. עם החלק הראשון אין ויכוח: להפוך את בן הזוג לחפץ זהו מעשה מטריד. אפשר גם להשתמש במילים נוספות לתיאור המעשה הנפשע: להפוך אותו לפטיש, לחפצנו, ועוד אי אלו מילים. אבל בואו נפזר מעט ערפל. המשוואה הראשונה מכילה בתוכה פרדוקס. שכן, לא ניתן לאהוב אחר ללא אהבה עצמית. ללא אהבה עצמית האהבה הופכת לתלות כוחנית, להתרוקנות מערכתית לתוך האחר ולאובדן אישיות דרסטי. ללא אהבה עצמית, תופעות הלוואי בזוגיות גדלות לממדים מפלצתיים. לכן, ללא אהבה עצמית, אין אהבה. אך גם יש גם אמת במשוואה:

כאשר התכלית הינה הזוגיות עצמה, עולמם של בני הזוג מצטמצם לתוך נקודה רפטטיבית אך סטטית. השינוי, התנועה, היצירה, השאיפה, קמלים לאור ההתכנסות פנימה, הקיבעון, השעמום, הקטנוניות זוכים לעדנה תחת אור הצמצום הנפשי. כיצד בונים זוגיות מתוך הריקנות? מתוך העדר התנועה? השחזור עלול להמיט את היסודות.

אין ספק – עשייה משותפת, יצירה משותפת, משימה משותפת מכל סוג, משמעותית בבניית יחסים ארוכי טווח. היחסים נבנים סביב אובייקט ממשי ולא סביב עצמם. ליחסים יש תוצרים רגשיים משמעותיים. ההתמודדות נעשית סביב מטרה משותפת לבני הזוג. וכמובן, הדיאלוג, החשיבה, ההתמודדות נעשים ביחד, אל מול יעד ששני בני הזוג הציבו. אם כך – תכלית משותפת חיצונית היא תרופה לזוגיות במשבר. גם אנחנו משתדלים:

ברק עוסק בעיצוב תעשייתי. אני עוסק בכתיבה וקולנוע. ואנחנו משתדלים לעבוד יחד. הוא מהנדס ארט לסטים קולנועיים ואני עוזר (עד כמה שידי הגמלוניות מאפשרות) בניקוב תקליטים לכדי עיצובים מהפכניים. החשיבה היא יחד. ההתייעצות היא יחד. תהליך היצירה, גם אם הוא מתחיל לבד, הופך לנחלת הכלל ברגע בו הוא יוצא לדף, לקריאה המונית. האינטרפרטציה עוזבת את הכותב ומתפלשת במוחות אחרים. וכאן נוצר הדיאלוג, החשיבה המשותפת והעשייה המשותפת. זהו תהליך, אך תהליך ראוי שמעניק לזוגיות תוכן שמחזק אותה מבפנים. הבנייה מתחילה מקומה ראשונה ולא מקומה ארבע עשרה. ככה גם אנחנו, משתדלים להתחיל לצעוד יחד מההתחלה.  

נסו גם אתם. שתפו. פרט לעובדה שתהפכו לסוציאליסטיים טובים יותר (ובכך גם לבני אדם טובים יותר), הזוגיות שלכם תמצא דרכה בעליה.