גייהנום

אני נורא אוהב את הקטע הזה. תהנו. מתנצל על הזנחת הבלוג. השבועיים הקרובים הולכים להוות את סוף ההיסטריה ולאחר מכן אני מבטיח לעדכן ולייחד תשומת לב לבלוג. סוף שבוע נעים

לחנך את הכלבה

כבר עבר חודש וחצי ואני לא מצליח לעכל את התחדשות התאים בסירקולציה הנפשית. כמעט חודש וחצי אנחנו ביחד. אני וברק. כן, היום הוא הופך מעוד אות באלפבית לשם עם נוכחות טעונה.

שנים התהלכתי כסהרורי רדוף המחפש שבב של כנות בעיני הפוטנציאליים בהם נתקלתי בדרכי. ניסיתי לאחוז במילים מרומזות, בדימויים מודרניים, בסמלי תקווה, קלושים ככל שיהיו, כדי לנסות ולהמציא מחדש את מושג האהבה. לנסות ולייבא זוגיות הומוסקסואלית מתחדשת. כזו שלא נופלת לקלישאת הפלקט החד מיני המגלומן התל אביבי. כזו שלא נופלת לשבלונות קלאסיות של זוגיות שואבת ומנכסת. וכך, בניתי את מושג הזוגיות המושלמת. בעיני. לא עושים שלישיות, לא מאפשרים זוגיות פתוחה במסגרת השחרור המיני והמופרז, אך גם לא הופכים אדם לנכס, לא מייצרים בעלות על רגשות, לא מכוונים דרך מסלול המכשולים של מערכות היחסים סטייל דנה ספקטור וקארי בראדשו. מנסים, להמציא מחדש, את השחרור והצורך. את החופש וההכרח.

זה הפך למסוכן. הדימוי המושלם הוא באותה נשימה גם בלתי מושג. וכך הצלחתי לגרש מעל אורחות חיי את מקומו של הבן זוג העתידי. דירת רווקים הומוסקסואלית. נשמע מופרך? הלו"ז מותאם אישית, מותאם אך ורק לצרכיה של הכלבה. המיטה, לא מכירה את החלוקה הטבעית בין גבר לגבר, לא יודעת להתחלק חצי חצי. הבית, לא מכיר בנוכחות זרה. עצמים זרים אני מקיא החוצה. כך התברר.

התחלתי לסנן נוכחויות פוטנציאליות בעקבות חרדת שובר השגרה. מישהו, עלול להיכנס לתוך חיי ולשבש את סדרם? מישהו זר, שיהפוך את החלל ה"מבולגן אך מסודר" לחלל משותף? לחלוק את האומללות? לחלוק את שירת הקורבן? חירבתי את סיכויי ההכרות. כל דבר מרשים שדפק על דלתי נזרק לטובת הסטאטוס קוו המאיים. כל נגיעה משמעותית בספירה הרגשית נוקתה מיד במלבין בריח לימון. אני מאוהב בדימוי הזוגיות. בדימוי האהבה. עניין ההגשמה הוא כבר טיפה יותר בעייתי. וכך, המשכתי לקטר על העדר האהבה מבחירה, על בדידות אכזרית אשר כפיתי על עצמי ועל דרכיה הקלוקלות של הקהילה, (אשר היו ונותרו קלוקלות). לבשתי ארשת של מחפש אהבה למרות שבסופו של דבר, רימיתי, אפילו את עצמי.

ואז ברק הגיע. ופתאום, אין לי שום סיבה לגמור את העסק. לחסל את המגע. אני לא מוצא תירוצים, קלושים כגדולים, להעיף אותי מחיי ולהפוך לגיבור טראגי. ההפך הוא הנכון, אני מתאהב. באמת, ממש מתאהב. אני שקוע מעל לראשי בהפתעות הקטנות שהבחור מספק. הוא מארגן את החלל מחדש. וזה בסדר. אפילו הכרחי. הוא מחנך את הכלבה. וזה טבעי. הוא מחבק אותי בלילה, במיטה. וזה מרגש. הוא מרגש אותי, וזה אמיתי. הדימוי הפך למציאות. ואין ביניהם קורלציה. אין חפיפה מושלמת. ואני מניח שגם לא תהיה. אבל האומללות המדומה נדחקה לטובת הסכנה הרגשית. לטובת ההחלטה להיות פגיע, להיות חשוף, להיות נוכח.

שנינו צועדים את צעדינו הראשונים במערכות יחסים ארוכות וכרגע נדמה שזה כאן להישאר. הספקות הרציונאליים שאני בדרך כלל מתאים לבני זוג אפשריים לא מתאימים לנוכחותו. אני מתאמץ ולא מוצא. אין ספקות. אני בעיקר נהנה. אני משחרר את קיטור הפחד לאט ונותן לעצמי להיתקל במהמורות. זה גם כואב, אבל שווה את המאמץ.

נגישות סלולארית

בסוף, התברר שטעיתי. בעוד ואני חשבתי שהבחור מהמינרווה התאדה לחלל הדייטים הקוסמי, הוא מצדו לקח יומיים חופש מאינטנסיביות הפלרטוט. הקומוניקציה הכושלת ואי הבהירות הובילו לטור שמקורו בטעות, לתחושות לא נעימות לעבדכם הנאמן וכעס שהתבדה כשהמפגש התחדש. ואם אתם רוצים לדעת, היום, אנחנו סוגרים חודש של התרועעות משותפת.

מה שהכריע את הבלבול הייתה התקשורת הלקויה. ב' אינו בחור קומוניקטיבי-סלולארי במיוחד. כך לפחות הוא הכריז בתחילת דרכנו המשותפת. הוא אינו עונה להודעות טקסט שאינן ענייניות. ואם אין לו תשובה אשר מספיק ראויה להישלח על פני הרשת, הוא לא שולח. לא עניין אישי, הוא פשוט בחור של עקרונות. מרגש. אני מת על בחורים עם עקרונות. לצד היותו ממחזר סביבתי, צמחוני הנוטה לטבעונות, פעיל פרו סביבה ובעלי חיים הנמנע משימוש במוצרים אשר נוסו על פרוונים למיניהם וסוציאליסט בלבו הוא גם נוטה לחרם מסחרי על חברות סלולאריות אשר מנצלות כלכלית את הצרכנים האומללים המפתחים באיטיות תאים סרטניים. רק שבקשר חדש זו הופכת לבעיה.

ואם אין בלבי שום מסר תכליתי? האם איני יכול להשתעשע? לזרוק גחמה ילדותית? להתגעגע און ליין? לחשוק בשעות אחר הצהרים המתות? וזה לא נגמר בהודעות טקסט. גם שיחות טלפון אינן באות בחשבון. "נשוחח כשנפגש" הוא מצהיר, "למה לבזבז כסף על שיחות בטלות?" אכן, אין כאן שום עניין מהותי, לוגי, רציונאלי. זוהי סתם גחמה של בחור רגשן כמוני. אני אוהב לשוחח עם אהוביי יותר מפעם אחת ביום. אוהב לפלרטט בשעות מתות. סתם, לשם חוסר התכליתיות.

החלטתי לצאת לסדרת חינוך. אני לא מסוגל לקיים קשר שאין בו דואליות תקשורתית. אני לא מסוגל להתמודד עם חדל קשקשת ברשת. אני זקוק לברברת מתמדת. צריך סמיילי אחת לשש שעות. שיחת טלפון אחת ליום. להאכיל את המפלצת הלא רגועה. הלא בטוחה בעצמה. זו שמתלבטת מה יקרה הלאה. הבהרתי לו שאי אפשר בתחילתו של קשר להיכנס לתחומים אפורים. הוא צחק עליי שאני לא באמת מומחה לקשרים ושאני אפסיק להכריז מה אפשר ואי אפשר בתחילתו של קשר. אנחנו מתנסים חדשים בעולם הזוגיות. אני חידדתי: הודעת טקסט דורשת הודעה לפחות באותה רמה. שיחת טלפון, דורשת מענה. היא חוסכת את חרדות הסינון. חייבים לשמור בהתחלה על כנות ונגישות סלולארית. נכון, בימים שלפני עידן הנוקיה עדיין הסתובבנו עם פרפרים תועים בבטן כל היום, אבל היום זהו הכרח שנעלם. ואם אפשר בלי, למה ללכת עם? אולי עדיפה הרומנטיקה המודרנית, אבל זו כבר התניה גנטית. אנחנו אנשים עם תקשורת יתר ומודעות היסטורית אכזרית. ונדמה שאנחנו אוהבים את זה.

וכך קרה. הוא התחיל לענות. התחיל להגיב. ואפילו יותר. הוא התחיל להתקשר. ובאחד הימים, בהם ראשי נפל מעודף שיחות טלפון מיותרות, וזנחתי אותו בביתי, הוא אפילו נהיה מודאג, שלא שלחתי הודעות חביבות. ואני, גם אני נחרדתי. אם הוא שולח יותר מדי הודעות או מתקשר לפתע באמצע היום, אני חושש שמשהו קרה. מביט בחרדה במסך. הצד השני של ההרגל תמיד הופך לחוסר ודאות מאיים.

עכשיו אנחנו מאוזנים. אני מקבל את קיומו נטול ההכרח הסלולארי. הוא מבין את הצורך בפיזור העמימות. המפגש האנושי תמיד מנצח את הוירטואליות. נסו ותהנו!

על הזמן הורוד

נפל לידי השבוע גיליון דצמבר של הזמן הורוד. החלתי לדפדף במגזין הורדרד ולגמוע בשקיקה את המגמות החדשות, הסאבטקסטים המשותפים והטרנדים הצבעוניים. תוך כדי קריאה חדרה ההכרה שתחושת חוסר נוחות אופפת את הקריאה. האמביוולנטיות התכנית, הפורנוגרפיה המילולית והניסיון להתחבב גרמו לרפלקס ההקאה גירויים בלתי נסבלים.

הזמן הורוד משעתק את הייצוג ההומוסקסואלי באמצעות אותם דימויים דרכם מבין אותו הציבור הסטרייטי על כל זרמיו. משונאינו החרדיים ועד אוהבינו המבלים. אין גוונים, אין שוליים, אין פריפריה, אין צבעים שונים, רק מרכז קונצנזוס אכזרי המאיים לשטוף את כל ההומואים לאותה אחידות תרבותית ניהיליסטית.

נתחיל מהשער. מיסטר גיי אינטרנשיונל. למה כל הומו שמצליח לנפח שרירים מרשימים בחו"ל ראוי לכתבת שער? מה הוא עשה שהוא זכאי לכבוד הזה? מצא פתרון לאיידס? הצליח לקיים דיאלוג בין תרבותי ערבי יהודי על סוגיות מגדריות? איזה כבוד הוא הביא לקהילה? ולמה אכפת לי שהוא אוהב אותם "בנויים היטב, בעלי לוק סטרייטי, ובייבי פייס"? הבחור הוא אוסף של קלישאות הומוסקסואליות. אז הוא הקים כמה מכוני כושר ומשך כמה מבטים, האם בזה אנחנו מסכמים את 2006 כקהילה? עצוב.

הבעיה עם הזמן הורוד היא שהוא יורה לכל הכיוונים באמתלה רלטיביסטית. הוא גם מתעסק בתרבות גבוהה, בסוגיות חברתיות, אך גם בתרבות המונים זולה. נע על הציר בין סוגיות פוליטיות לסוגיות סליזיות. לעיתון אין אג'נדה. אין חזון מערכתי. האם מישהו מחברי הזמן הורוד מצייר לעצמו, בראשו קהילה אחרת? תרבות אלטרנטיבית? נדמה שלא. אחרת קשה להסביר כיצד לצד הכתבה החשובה על "איידס – בואו נדסקס את זה" התפרסמה הכתבה "סקס אחר". בכתבה על האיידס עוברת נימה דקיקה של ביקורת על הרגלי המיטה הדקדנטיים של הקהילה. "בן זוג קבוע? אמון הדדי? הסכמי ביטחון? תשכחו מהכל. מתברר שגם במערכת הזוגית המגוננת הסיכון להידבק באיידס עדיין גבוה". כתבה ראויה. לבחון את יסודות האמון בקהילה, את דפוסי הזוגיות, את הרגלי הצריכה המינית. אבל, כיצד למען השם, אחרי כתבה כה חשובה, מחליט העיתון לתאר בפניי את מגוון חדרי החושך בתל אביב מנקודת מבטו של ירון, הקלאבר הנהנתן? "דוקא בימים סוערים אלה, בהם הקהילה ההומו לסבית עומדת במרכז סדר היום הציבורי וסופגת הרבה דימויי תועבה סטייל סדום ועמורה שווה להציץ באחד ממאפייני תרבות הבילוי הייחודיים שלה – חדרי החושך. אותו חלל במועדון המיועד לסקס מזדמן" מה??? דווקא עכשיו?? למה? עכשיו, כשאנחנו נתפסים כציבור לגיטימי המייצר מאבקים החורגים מהזכות לרקוד, החותרים לשוויון זכויות אנחנו צריכים להגדיר עצמנו שוב דרך חדרי חושך? ושימו לב לסתירה הפנימית: אנשים לא מגיעים לחדרי חושך על מנת למצוא זוגיות מושלמת, הם באים בשביל להזדיין. ואם אפשר, מסוממים, שיכורים ופרועים. בהרבה מקרים זה נגמר בקונדום חלקלק או במין לא מוגן. כיצד העיתון מעודד מצד אחד סקס חופשי, ובאותה נשימה נוזף בהומואים על כך שהם מקיימים מין לא מוגן?

הזמן הורוד, במתכונתו הנוכחית ריאקציונרי. הוא מציג את ההומואים דרך הקלישאה החברתית שיחסי הציבור הגרועים שקיבלנו ייצרו. הוא עושה זאת במעין טון של השלמה. במקום לייצר חזון, במקום להוביל מאבקים, במקום לשנות דפוסי חשיבה הוא משאיר את הדימוי הקהילתי באותה נקודה. סקטור אינטרסנט, דקדנטי, ללא דרך וללא תחום משותף. 

הקטע הבא הוא הטור השבועי שמתפרסם מחר בעכבר העיר. הכל אמת.

אבל, הסוף טוב. מתברר שפשוט לא הבנתי את דרכיו של הבחור ובסופו של דבר השתיקה התקיימה בראשי בלבד. הוא הגיע ביום שני והסדיר את הכיוון שאבד. התרגשות כנה. מאידך, כמה מביך, שימו לב לטור שהוא הולך לקרוא מחר...

למה?? בכל מובן המילה.

זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה, זה קורה מהסיבות הלא נכונות וזה הופך למסכת עינויים שמחפשת קורבן שיספוג את המהלומה. נפגעתי.

אני לא נוהג להיפגע. נשמע מלאכותי? אולי. אבל אחרי כל כך הרבה זמן בחברת חובבי הגברים, אימצתי כלי הישרדות בג'ונגל ההומוסקסואלי. זה התחיל בלעזוב את אטרף, נמשך בספר חוקים פנימי והסתיים במנגנוני הגנה הדואגים להותיר אותי, לעיתים, לבד. להשיל מעלי כל סממן של מחויבות רגשית. רק לא להיפגע.

השבועיים האחרונים היו סיוט מתמשך. משום מה, באופן מפתיע, הפנאי גבר על העבודה. רגעים מתים של נוכחות ריקה. אין קורלציה בין החיים הפרטיים שלי לחיים הפרטיים של חבריי. בזמן שאני משווע לזמן איכות בשעות ריקות, הם עסוקים בלהתנצל על חייהם העמוסים. יש חברים שלא ראיתי כבר מזה זמן מה. ט' עסוקה בלימודים בשנקר, כמעט שלא יוצאת מהבית, ד' מתגורר בירושלים בשל לימודיו בסם שפיגל, נ' עובד ללא הרף, הזוג ט' וי' עברו לגור בכפר ומאז קשה לראותם בנוף אורבאני, ל' נעה בין בצלאל לבית הוריה, א' מסיימת את התואר בחיפה, נ' נעה על ציר העבודה בהארץ ללימודיה באוניברסיטה העברית, י' בכלל בלוס אנג'לס, נ' עובד ללא הרף על התסריטים המשתנים לפרוייקטים השונים וזהו רק קומץ. פזורה אנושית. חופשת הסמסטר מעבר לאופק, אבל עד אז, סיוט. הפכתי לקבצן המשווע לעניין.

את ב' הכרתי במינרווה. בחור מקסים. הדיאלוג זורם, החוכמה ניכרת, המוזיקה איכותית, אהבת הקולנוע מרגשת, האינטימיות נעימה. כל מה שראוי שיקרה. וכך זה התחיל ונמשך. ופתאום נעצר. אני בדרך כלל קורא סימני שפת גוף. בודק בטבעיות נונשלאנטית מחוות קטנות כדי לסמן טריטוריה ולפלס דרך. לדעת לסגת כשצריך, לדעת להתקרב כשכדאי. וב' סימן אמביוולנטיות. מחד, אינטימיות קוסמית. מאידך, ריחוק מנומס, שבא והולך. התבלבלתי. והבלבול, לצד החופש האינטנסיבי הוליד אותי מעט לא נינוח. חוסר וודאות הוא עניין בלתי נסבל. לא מתמודד איתו טוב. דחייה נוחה יותר מהתעלמות, נוחה יותר משתיקה. היא סוללת את הדרך בה צריך להלך. ואני, חסר אוריינטציה כלפיו. האם נפגש שוב? האם לא? והתחלתי קמעה להטריד. כן, אותו. לא בכוונה. באמת, אני מסוגל לחיות על מחוות סמליות במשך שבועות, אך לא מסוגל להתנהל ללא וודאות. וכך נולד הבחור שהפכתי להיות בימים שאחרי. היה לי לא נעים אפילו בחברתי.

וכך יצא שנפגעתי. הוא לא החזיר את המחוות. לא סיים שום דבר, לא המשיך. נעצר באוויר. החיים חזרו למסלולם וככל שארית רגשית גם זו נכנסה לקטגוריית הפצעים שנרפאים עם הזמן, במקרה הנוכחי, מהר. אבל. אני שמח שנפגעתי. טוב לדעת, עדיין, שכהות הרגש לא השתלטה. שגם אם הפגיעה נבעה מהחומריות הנובעת מהצורך בזוגיות, ולא ממש מהקשר הספציפי הזה, היא עדיין החיתה את הנפש. אני עדיין מסוגל להגיע לפגיעות הארורה. זה נקרא לחיות.

הרבה פעמים, הדברים שמתחוללים, הרגשות שמתניעים, מתקיימים בראשנו בלבד. נפגעתי בראשי בלבד. האינטימיות המדומה לא קשורה כלל. בניגוד לרבים, אני לא חייב להבין למה. האובססיביות העוטה לעתים קורבנות פגיעה מיותרת. למה זה קרה? למה זה נגמר? למה? למה? למה?! לפעמים אין סיבה. לפעמים זה אנחנו ולפעמים לא. לפעמים לא צריך להבין. זה בעיקר מתיש. צריך להשלים ולהמשיך הלאה.