גייהנום

שוב ארכיון. בקרוב אתחיל לכתוב קטעים חדשים, בינתיים אני מסתגל לרעיון הבלוג. קצת קשה להיכנס לשגרה הזו. שיהיה. תהנו.

זן חלוצי נכחד

הומואים אידיאליסטים הם זן חלוצי נכחד. הם, כלומר אני, בבעיה. מצד אחד אני שומר על נפשי הזכה ממפגעים תברואתיים במערכות הביוב העמוסות חומרי סיכה, מצד שני, תקופת היובש, במקרה שלי, לא נעצרת בשפתיים. לכולנו יש צרכים. גם האלטר אגו המתוחכם ביותר עוצר מדי פעם לפרוק יצרים. הדחפים הקמאיים העמידו אותי על הקצה ודרשו מענה מיידי באיומי ויברטור. כל אסוציאציה הזילה ריר. סמלים פאליים צצו מכל עבר. בחור כמוני מעמיד סקס כאופציה רק לאחר היכרות ולא בדייט ראשון. מצד שני, רוב הדייטים לא מגיעים לשלב שני בשעשועון הזוגיות. מלכוד. ובואו נגיד את האמת, לליבידו הגועש אין סבלנות להמתין למשחקי טלפונים ומי ישלח הודעת טקסט למי ואיך היא תובן ואם ובכלל יהיה דייט שני. סובלימציות יתר. נכנעתי. כבר הרבה זמן שאני מתכנן לקפוץ לביקור באחד ממעוזי הסקס וחשבתי לתומי שאולי יהיה זה פתרון למצוקה. תחת מעטה החשאיות והמשימה העיתונאית אוכל לממש פנטזיה סמויה ולהשקיט את רחשי הקיץ שעסקו ביצירה בזמן שכולם שרצו בים וניפחו רקמות. נמאס להם.

בחרתי בסקסישופ. בשביל להשקיט את המצפון ניסיתי לארגן לעצמי כמה שיותר סידורים בדרך. החזרתי סרטים לאוזן השלישית, פגשתי את עורך עכבר העיר, עצרתי לשתות חליטת צמחים בריאותית ונכנסתי לחנות סקס להזדיין. שגרה. הכניסה פנימה הפכה למבצע צבאי. משום מה החליטו להקים פאב סואן וטרנדי במיוחד לצד המחילה. מביך. ואם אפגוש מישהו מחבריי הקרובים? קרובי משפחה מצד שלישי? האם אאלץ להתוודות שאני בדרכי לחדר חושך סליזי במטרה לבוא במגע עם זרים מוחלטים? כעשרים דקות שוטטתי מחוץ למקום מנסה למצוא סיבה מספיק טובה להשתחל במעבר האפלולי.  

לא הספקתי אפילו להתאקלם כשעשרות דילדואים בצבעים וגדלים עצומים שקצת איימו על גבריותי תקפו אותי בכניסה. היו שם אברים שאורכם התחיל בספרה 3. לאחר ששילמתי לבחור המשועמם 25 שקלים חדשים נכנסתי למאורה. האווירה הייתה עמוסת גניחות קולניות שקשה היה לדעת אם מקורן הוא סרטי הפורנו או התאים הפעילים. התאורה הייתה חמקמקה. מהסוג של רואים אותי לא רואים אותי. נוגעים בי, שלא תעזו לגעת בי. רוב הנוכחים היו באזור גיל העמידה. לאחר שהתגברתי על הפרנויה ניסיתי לשוחח עם בחור בריטי שעמד בצד. הבחור מסתבר, לא ממש רצה לדבר. בלי לענות הוא נכנס לתא סמוך ונעמד. מכיוון שאני עדיין לא בקיא בתרבות תאי החושך נשארתי לעמוד במקום, על סף התייבשות. הוא סימן לי לבוא בעקבותיו. הלכתי. בזמן שניסיתי לפתח שיחה, הוא שלח ידיים. ככה, בלי לשאול לשמי, לשלומי. כלום. הורדתי את ידיו בבהלה ונסתי כל עוד נפשי בי.

חדרי חושך הם חלק מתרבות השוליים. הם מקומות בילוי לנכים קהילתיים. גברים נשואים, גברים בגיל העמידה שיכולים להציע בעיקר תחת מעטה החושך, ארוניסטיים חרדתיים וחתיכים שמאוהבים בעצמם. כאלה שאוהבים לראות את ההשפלה בעיניו של בר המזל שזכה לרגע במחיצתם. המגע האנונימי והאגרסיבי, תחת מעטה סרטי הפורנו ואווירת הסליז הקיצונית מעוות את פרספקטיבת האנושי ומנוון את חוש הרגש. איך אפשר לצאת מהמקום הזה שפוי? אם תקופת היובש לא תיפתר בקרוב, אאלץ להתמסר לגייהנום.

קצת ארכיון. הקטע נכתב לפני חודשיים כמעט ומשום מה, עם ביאת החורף המזוגג, אני חש צורך להעניק בו מבט נוסף.

משחק מקדים

ראיתם את הפרסומת החדשה של הוועד למלחמה באיידס? על הצעירים שמחליפים נוזלים לפני שהם מחליפים שמות?

בשבוע שעבר ביצעתי בדיקת איידס. טקס התבגרות שבטי שכל הומו במאה ה21 חייב לעבור. (אל דאגה, אני בריא). הלכתי לוועד למלחמה באיידס. כשנכנסתי פנימה, בלי חיוך, בלי משחק מקדים, הישירה לעברי היועצת מבט רוטן, ביקשה ממני לשבת ושאלה "למה אתה כאן?". "להיבדק", עניתי לתומי. "עשית סקס פרוע? בלי קונדום? בלעת?" היא תקפה בתיאורים מבחילים שגרמו לי להתנועע בכסא. לפני שהספקתי לענות היא המשיכה במסע רגשי האשמה – "תחת השפעת סמים? השפעת אלכוהול? קוק? גראס?". פחד אלוהים.

"לא. לא. ולא". יריתי לעברה. "אני כאן, בדיקה שגרתית, פעם בשנה, אחריות" מלמלתי. לאחר שהבינה שלא מדובר בנער מתבגר שגילה את רזי הסקס אתמול או לחלופין בסקסמניאק שהבית שלו מעוצב בסגנון הדארק רום, היא שחררה אותי לדרכי בחיוך והרגעה אימהית. בכנות, קצת נבהלתי.

היועצת לא מיליטנטית מטבעה. היא לא רוויזיוניסטית ולא סחבקית של אפי איתם. פשוט למודת ניסיון. היא בטח פגשה בחייה מספר לא מבוטל של בחורים אומללים, חסרי אחריות, שנדבקו במגיפה בליל הוללות. הבעיה היא לא הסקס לכשעצמו. הבעיה היא טשטוש הגבול בין החלום לפנטזיה. שחרור הרסן. התזה הרשמית גורסת שסקס הוא דבר לגיטימי ואף רצוי. סקס חופשי משול לשחרור. שחרור הגוף מכלא השמרנות. שחרור המיניות החד מינית מהצו האורתודוכסי. אז למה לא להשתחרר? המדיניות היא זרימה. כולם הפכו לפלגי מים. "מחפש מ.. ועד...", "בוא נתחיל ונראה לאן נגיע". בדרך כלל זה לא נגמר בגן הורדים.

האהבה עברה התניה אכזרית. היא חטפה כל כך הרבה מהלומות שכבר קשה לזהות את דמותה המדולדלת. אין בנמצא ורתרים צעירים. סקס חופשי הוא אשליה נעימה. ולכן קשה להתנער ממנה. המחיר גבוה: סקס חופשי הוא מחסום בדרך לקשר ולא אופציה בדרך לקשר. ניכור עצמי ולא חיבור פנימי. העצמת הריגוש וסירוס הרגש. אשליה של חופש במסווה של דיכוי. וזה מקצין. המרחק מסקס בחדר חושך, לסקס נטול קונדום, לא רחוק.

מין הוא לא רק יצר. מין היא אנרגיה יוצרת, חולמת, חושבת. אנרגיה, שכשהיא מבוזבזת בברוטאליות מנוכרת בחיק זרים, נכחדת. האובססיה מרחיקה את הנשמה מעצמה ומהמציאות - ה"בועה" היא מקום נפלא לחיות בו. מלחמה? פערים? איידס? לא מעניין. מאות בני אדם הופכים לקורבנות הטרנד המיני. מי שעובר את גיל 30 נקבר בפח ההיסטוריה. מי שאינו מסותת, אינו על הלוח. מי שמשומש, נזרק לשוליים. אנשים הופכים לאמצעים.

אי אפשר להאשים את היועצת. יש לה עסק עם חבורה של דוריאן גריים שמעדיפים שהתמונה שלהם תתכער, שמעדיפים לשתות קוקטייל תרופות ולא לוותר על הסקס אפיל. חבורה שיודעת איזו בדידות מצויה בסוף החיפוש הבלתי נגמר אחר הגבר המושלם. כי אין גבר מושלם. ואי אפשר להפסיק. מספיק עם השדרוג, הגיע הזמן לשנות את העמדה הנפשית.

הפרסומת החדשה של הוועד למלחמה באיידס מקוממת בעיני. בגלל הלגיטימציה ההרסנית שהיא מעניקה לסטוצים. מכיוון שהיא מניחה מראש שאי אפשר אחרת. מצד שני, קונדום הוא עדיין הכרח.

צעדיי הראשונים בבלוג

הזהות הבדויה של ארז מאירסון מתחילה להשתלט על הדיסוננס הרגשי בין הראוי למצוי. בין האפשרי למקווה. לעיתים היא דורשת עליונות מוסרית, לעיתים היא נדחקת הצידה אל מול היצרים הגועשים. לעיתים היא שלווה, לעיתים היא זועמת. לעיתים היא אישית ולעיתים קולקטיבית. בעיקר, דורשת נוכחות אינטנסיבית. דורשת לפרוק את זעמה על גבי הדף. דורשת ציבוריות, נוכחות פיזית, גם אם וירטואלית. החלטתי לאזן את המתח דרך בלוג. מתנסה בפורמט בפעם הראשונה, לא יודע כיצד אגיב לעצמי, בעצמי. אולי זה יעניק לה פורמט סובלימציה מתקדם. להתגבר על פיצול האישיות המסוכן המתחפר במעמקי נפשי. מוזמנים להגיב, להתפלמס, להתווכח.

ידיד סיפר לי השבוע שגברים לא גולשים בבלוגים. זהות גברית נמנעת מעיסוקים ורבליים וירטואליים. אולי אני בכלל לא זקוק לקהל, אולי זה בשביל עצמי, ועדיין יהיה נחמד לקיים דיאלוג על פני הדפים הארוכים. בינתיים הטור השבועי. בהמשך ארכיון. ובתקווה, קטעים חדשים. סוף שבוע נעים.

סוף האטרף

אני עוזב.

לא תבחינו בי יותר מציץ בדמויותיכם הבדיוניות בשתיים לפנות בוקר. לא תוכלו לנגב את עקבות רגליי המלכלכות מהכניסה לטריטוריה שלכם. לא תוכלו לחשוק בדמותי הוירטואלית. לא תוכלו לפנטז על התמונה החסויה. לא תוכלו לזרוק אותי לתחתית הרשימה השחורה. לא תוכלו לשלוח היי ואהלן ומה נשמע ואיך הכלי? לא תפענחו את אוסף הסימנים הלא ברורים בהודעה, למה התכוונתי ומה בעצם אני מנסה לומר? לא תתיימרו לשדל את הלב שבי להפוך לפרפר. את כוס הקפה להתמלא בסוכר. לא תוכלו להציע לי אתנן עבור הזכות להרטיב את רגליי. לא אוכל יותר לסרב. לא אצא למסע חיפוש אהבה בן עשרים דקות בוינדויס XP. לא אהפוך את הצורך באהבה לאנרגיה המתועלת לחיפוש מיוסר. לא אארוב בעקביות לדימוי הגבר המושלם. לא אצא ואכנס ואצא, ואכנס ואצא ואכנס. לא אתחלחל מתמונות עין הדג של אבריכם הזקורים. לא אתחמק מפניכם הפוטוגניות. מגופכם המהונדס בחישוב מתמטי, כפיתוי אסתטי, חושני, המושך את הדגיגים הנואשים. לא אהפוך יותר לילות בחרדת נטישה. בחרדת העדר קיום ממשי.

מאסתי בישיבה מול המחשב, בתהייה האם מצוקת הבדידות תיפתר באמצעות עוד שעה של הפיכת קלפים מוסתרים. משחק זיכרון משעמם: לחבר שם לתמונה, אבר לגוף, זין לפרצוף. המאמץ הופך למחלה סופנית המחבלת באינטואיציה. המאמץ הופך לאובססיה שמקורה בחרדה. הניסיון למצוא את ה"אחד" המתחבא מאחורי ערימת שחת מבוהלת של בחורים בודדים. מאחורי תמונות פורנו לגיטימיות, מאחורי הגדרות ציניות ושנונות, מאחורי חיפושים ממוקדים, מאחורי שיחות חולין משמימות, שיחות סקס מאולצות, שיחות הכרות שטחיות. ערימת פלקטים וירטואליים, מציפים וחונקים, שלא מאפשרים התעסקות במימד האיכות.

תמיד מגיעה עוד הודעה. תמיד יפנה מישהו נוסף. למה לעצור עכשיו? למה להסתפק בבחור החביב כשיכול להגיע אחד נחמד שעליו יגבר המושלם? ואין מושלם. ובצילו של זה שאינו קיים כל דייט הופך לסיוט מתמשך בחסות השעמום, המבוכה, ההכרות הפורמאלית. ללא זיק ההתלהבות, ללא ההתאהבות המטופשת, ללא הקליק הרועד בעיניים. אני מאבד תקווה. מאבד תקווה ומתמכר. מתחיל לפתח הרואין שיק. מסומם מהאפשרויות הבלתי מוגבלות. מטומטם מהאפשרויות הבלתי מוגבלות. נופל קורבן לתכלית, למראית, לתכסית, לפגיעה הנפשית. לא מסוגל לבחור. לא מצליח לעמוד מול מדף ההיצע ולזכור איך בודקים. איפה ממששים, נוקשים, שומעים. חופש בחירה הוא אשליה שהמציאו קופירייטרים כדי שלעולם לא ננוח. שלעולם לא נסתפק. שנברח מן הטוב. שנרצה את האלוהי, שלעולם אינו מגיע. זו אשליה המערערת את הביטחון. מרסקת את המטרה לשמה התכנסנו.

עזבתי את אטרף. מדי פעם האצבעות שלי מגמגמות את הכתובת על חלון האינטרנט. מתחילות להקיש כבאינסטינקט טבעי את הכתובת לעולם ההתמכרות. ואז נעצרות. נזכרות שאני לא גר שם יותר. שעזבתי. אני עדיין מתאבל על מותו בטרם עת של הכרטיס שלעולם לא יעבור את גיל 26. עכשיו אני ממקד את העיניים, בלוטות הריח וחיישני ההתרגשות במציאות. במקום בו אפשר לגעת בלי לתכנן מראש. אפשר לשוחח בלי לבדוק את השיניים קודם. שאפשר להיות מופתע. אני מחפש מחדש את הרגש האבוד.

עזבתי. היו שלום.