גייהנום

לא פשוט לכתוב טור קבוע ושבועי בעיתון. מצד אחד העניין דורש המון אחריות ומצד שני הוא דורש טלטולים רגשיים שלעיתים לא ברור מה מטרתם, אם בכלל היא קיימת. אני מוצא את עצמי מזין את נפשי ברגעים שלא בטוח כלל שהייתי בוחר בהם אלמלא הטור. יש בכך המון טוב. באמת, המון. אבל לעיתים גם כאב. אבל נו, אלה הם החיים. חייבים לחוות. מה שנקרא, אור החיים ביום קטנות. ארבעה חודשים. 18 טורים. ממשיכים הלאה.

נסיעת מבחן

אני אומנם חובב קולנוע מושבע אבל את תעשיית הפנטזיות והתקוות המדומות של הקולנוע האמריקאי נטשתי כבר לפני שנים רבות. הפעם החלום האמריקאי התגשם. גם אצלי. כשחשבתי על זה אחר כך היה נדמה לי שאולי אני עושה מיסטיפיקציה קלילה לאירוע שגרתי שקורה בעולמנו בכל קרן הרחוב. אותי זה ריגש.

היה זה בוקר אפרורי נוסף בעיר. אחד מהבקרים הללו שהאוויר הרטוב מתערטל בחלקיקי בוץ בחסות פיח המכוניות. קשה לנשום. הדרך ארוכה ומפותלת נאמר ואין ספק שבקו 25 לאוניברסיטה היא אפילו יותר ארוכה יותר מפותלת ויותר מתמשכת. סיוט. החלתי לעשות טלפונים בחסות הלחץ מהלימודים ומהעבודה כשלידי התיישב בחור.

לא היה לי סבלנות ליחסי אוטובוס. לרוב אני טיפוס נחמד. מחייך לעוברים ושבים, מפנה מקום לקשישים הנעימים, עוזר לאמא עם התינוק להעלות את העגלה. היום, לא היה לי כוח אפילו ללטף את גבו של כלב. המשכתי בענייני ולא הבחנתי שהבחור שלידי בחור חמד הוא.

לא היה לי נוח בכסא. היה לי צפוף במושב הזוגי שחלקנו אני והבחור שאת פניו אפילו לא ראיתי עדיין, כי הייתי עסוק בלצעוק על יחצנית כזו או אחרת שהעבודה שהיא עושה מזעזעת. אז קמתי, בכל זאת לא נוח. סיימתי את השיחה והתפניתי לרגע של אוריינטציה. לבדוק היכן האוטובוס נמצא בציר התנועה. לפתע הבחנתי בבחור המופתע. באמת, אם הייתי במקומו הייתי בורח ממזמן לקצה השני של האוטובוס. זה לא היה בוקר נעים במיוחד להיתקל בי.

החלפתי מערכת סימנים. תווי הפנים התרככו והחיוכים החלו להתגנב. וכך, נסיעה שלמה אנחנו מפלרטטים במבטים. משחקים משחקי ילדים. מי ייכנע ראשון ויסובב את הראש? ומתחיל הרגע שבו אתה מתחיל לפקפק. האם הוא בכלל הומו? אולי הוא חושב שאנחנו מכירים ממקום אחר? אולי הוא מפוחד, לא ברור לו למה אני נועץ בו מבטים? ומתחילה הדרמה הפנימית, אולי בעצם מדובר בסטרייט הומופוב שיחרוץ את גורלי ברגע שנרד מהאוטובוס? אולי מדובר בבחור חביב שמעוניין בי ובמחלצותיי? אין לדעת. בגלל זה לעולם לא התחלתי עם מישהו באוטובוס. או ברחוב. או בסופרמרקט. אני אף פעם לא יודע. אין לי גיידר. אני הומו בעולם של נשים. יש לי חזות סטרייטית. מתחילות איתי יותר בחורות מאשר בחורים. דבר המקשה על החיים שאחרי אטרף, אבל תמיד יש תקווה. כמו זו.

הגענו לאוניברסיטה, שנינו ירדנו. הטלפון צלצל. זו הייתה היחצנית. המשכתי לצרוח עליה. לפתע קלטתי שבעוד ואני הולך למקסיקו הוא צועד לגילמן. נפרדתי מפנטזיית האוטובוס כדבר שבשגרה והמשכתי ללכת. אני לא זוכר באיזה סרט הוליוודי ראיתי את זה, אבל אם הבחור נותן אחרי מספר צעדים מבט חטוף אחורנית, הוא מעוניין. ואכן, הבטתי שוב והוא הביט שוב וחיוך מאוזן לאוזן נמרח על פני שנינו. נעמדתי במקום. הוא החל לפסוע לעברי והחלפנו שמות וטלפונים. בסוף זה לא עבד ולצערי אני עדיין רווק ועדיין מחפש בעל, בעיקר עכשיו כשכבר אפשר. הצעות?

השבוע הלכתי לחנוכת ביתם של זוג חברים הומואים של רותי, ידידתי. הדירה מהממת, ביפו, ליד גלי צה"ל. בית עם כל האקססוריז המתבקשים: תקרת גבוהות, זוגיות פורחת, אוכל טעים, מוזיקה נעימה ואווירה ידידותית. תענוג. החדר היה עמוס באנשים עם נטיות חד מיניות. לא משהו מיוחד. לאירוע התלוו מספר סטרייטים שנדחקו לפינות החדר מאימת ההומואים שנפוצו לכל עבר. היה משעשע. שנים של בעלות משותפת על המרחב הציבורי והסטרייטים עדיין לא למדו כלום. הנה שיעור לסטרייט המפוחד:

הקשיבו היטב, חבריי הסטרייטים הגבריים. אנחנו יודעים שאתם סטרייטים. כשאנחנו אומרים שלום ולוחצים לכם את היד אנחנו לא אומרים "היינו רוצים להכניס אתכם למיטה, ונתחיל בלמשש את ידכם". אנחנו גם מבינים שאתם סטרייטים, בלי שתאמרו כבלאחר יד, "חברה שלי לא יכלה להגיע, היא בדיוק מגהצת לי את המדים שהתלכלכו במלחמה, בה נלחמתי בקרב לחיים ולמוות מול החיזבאללה". גם אין צורך לתפוס את הבחורה הרווקה הפנויה שלידכם לדחוף ידיים למחשוף שלה בשביל להוכיח את הפאליות הזקורה שלכם. אנחנו מאמינים לכם שאתם סטרייטים. למעשה, אנחנו יודעים את זה הרבה לפני שאתם בכלל מכריזים. תנועות הגוף המאוימות, השפה הרועדת, הגינונים המיניים, מבטי העיניים התועים חושפים אתכם הרבה לפני ההצהרות המביכות.

מצד שני, אתם צודקים, אנחנו נמשכים אליכם. אין מה לעשות. רובנו מעדיפים גברים קרביים שמעדיפים בלונדיניות על פני אוחצ'ות בת ימיות. הלבוש המרושל, השיער המפוזר, הדיבור הגס, הגופות המעוצבים בטבעיות, ללא מגע ידו של מאמן חדר הכושר, כל אלו עושים לנו את זה.

מלכוד. אבל הנה סוד קטן. ככל שתהיו יותר מובכים, ככל שתהיו יותר חסרי ביטחון, ככה אנחנו נהנה יותר לדגדג אתכם, לגעת בכם, להעמיד אתכם בפינה. אנחנו אוהבים לראות את החיוכים הנבוכים שלכם, אלו שאומרים "אני לא הומופוב אבל בבקשה תפסיק לגרד לי את הוודאות המינית", את תנועות הגוף שמנסות לשמור על פוליטקלי קורקט. ועכשיו, ברצינות, אתם מפחדים שנערער את המשיכה שלכם לחזה נפוח? שנפגום בביצועים שלכם בלילה במיטה עם הבחורה החטובה שצדתם בפיק אפ? אם אתם חרדים שנצליח לשבור את האוריינטציה המינית שלכם, כנראה שהבעיה היא לא אנחנו וכדאי שתשקלו לבדוק את עצמכם לבד, או עם מישהו מוסמך.

לסוד יש המשך. כשאתם בטוחים בעצמכם, מפגינים עליונות גברית, מראים לנו שאין לכם בעיה עם הקרבה אלינו, שההומור שלכם יכול לספוג גם כמה קלישאות הומוסקסואליות וכשאתם מנפנפים את ההצקה שלנו כלאחר יד, אנחנו מתאהבים בכם ונסוגים. ויותר מזה, אתם הופכים למושאי התשוקה הבלתי מושגת שלנו. בלתי מושגת. ואנחנו יודעים לכבד את הגבול. אנחנו יודעים להתרחק. אנחנו מבינים את משמעות המושג ידידות. בסופו של דבר, אנחנו אוהבים את הגברים שלנו נמשכים לגברים. לא לנשים. כשאתם מראים לנו שאין לכם בעיה עם המשיכה המינית שלנו ואתם לא מאוימים, אנחנו מתקפלים חזרה. אנחנו לא נושכים, אנחנו סתם מתגרים. מתח מיני הוא תולדה אנושית שקיימת בכל מפגש. אנחנו פשוט נאחזים בו יותר מכם. תהיו בטוחים, אנחנו נהיה ידידותיים.

שארית היום

השעה הייתה 2 לפנות בוקר. לימה לימה. הייתי עייף, שיכור ומשועשע מפלרטוטים תועים שמצאו אותי בטווח בין שני חברים, הסטרייט המאויים וההומו המסית. זה היה אחד מהערבים הללו שאתה לא יודע איך הם יסתיימו, בדרמה מרגשת גדולה או מפח נפש עצום. לפתע נזכרתי שהדדליין היה לפני יומיים ולא כתבתי טור. רצתי הביתה, מותיר מאחוריי את שובל ההיסטוריה. זה מה שיצא.

יש חיים אחרי אטרף. רגע של כנות - בהתחלה חששתי. הוויה שלמה הלכה לעולמה ולא ידעתי האם אחרת תמלא את הריק שנוצר. לפתע הלו"ז התפנה. כשהעיסוק המרכזי אליו פניתי על מנת למלא רגעים מתים בבידוד הביתי של חיי, נדם, היה לי המון זמן. אבל באמת, המון זמן. כמה זמן אתם מבלים ביום מול המחשב? ומול האטרף? הצורך להשאיר אותו פתוח, גם אם אינכם נמצאים פיזית מולו, נכלל בנוכחות הנפשית. כמה פעמים את קופצים לרגע, לבדוק אם מישהו נכנס? אם הושארה הודעה חדשה? בלחיצת עכבר, כל זה אינו בהתכוונות יותר. שקט. שקט וירטואלי שמתרגם עצמו לשקט נפשי. ההיעדרות מהאתר מאפשרת לאברים רדומים באישיות לצמוח. למשל, המוח. הישיבה מול אטרף מנוונת. גם את הגוף. אבל בעיקר לא. ולפתע ספרים מונחים שוב על השידה ליד המיטה. סרטים צרפתיים מתנגנים בדיוידי, שיחות נפש עם מכרים רחוקים ואהובים מוצאות שעה פנויה. המרדף המיותר הוסר והותיר אחריו שובל חלול של מאווים שנשכחו מאחור. לזה אני קורא עיקרון העונג.

מאז שאני איני נוכח בהיסטריית ההיכרויות הפכתי לרגוע יותר. ולא רק לרגוע, גם לנוכח יותר. כחיישן אנושי החלתי לחיות במפגשים אנושיים. מבחין בכל תנועה, מחווה חזרה לפלירטוט ספונטאני, מתרגם תנועות גוף, משפטים מרומזים וחיוכים תועים. חששתי מהרגע בו אפסיק לשדר ולקלוט סימנים אלקטרוניים והתברר שהתנועה הנפשית מסוגלת להרבה יותר מלחבר בין מסומן למסמן. יש גם רפרנטים במציאות. ובניגוד לדינאמיקה מופרכת של סימנים ומסמנים שאינם קיימים המציאות מוחשית. ולא רק שהיא מוחשית, היא גם יכולה להיות ידידותית למשתמש.

בהתחלה קצת נחרדתי מהצורך לפעול ישירות ולא מעבר למסך המחשב והתמונה החסויה. מעבר למיגון הארונות של הרשת הוירטואלית. אך בצעדים קטנטנים, נקרא להם צעדיי הראשונים חזרה ליחסים אנושיים עליתי על העניין. כן, הומואים הם לא רק אוסף של תכונות צפויות מראש בחסות הרובריקות שניתן למלא, ולא רק תמונות חסויות ותמונות מזוויות הזויות ובעיקר לא חלונות קופצים. הומואים הם בני אדם שאם תפגוש בהם בשטח סטרילי, שטח הפקר, הם יכולים לרגש באמת. כל מה שצריך היא סיטואציה ספונטאנית ואיכותית, המתנגדת לצורך בסיפוק האווירה בקלישאת הדייט העיוור, ואתה עלול להיות מופתע. מאז שעזבתי את אטרף אני לא משועמם. ולא מרגיש נטול אופציות. ולא, לא הצטרפתי לרחבות הריקודים במועדונים ולא קניתי חופשי שנתי לאחד מחדרי החושך. הרגישות החדשה מאפשרת לי ולזהותי המינית להתקיים בשכנות באותו מרחב.

קיימות דרכים רבות להיכרות שמצאתי אותן פוטנציאליות ברגע שהבנתי שאני חייב לפעול ולא לפסול את ההתרחשות על דרך האלימינציה החרדתית. במקום לברוח מהתמודדות בצל המבוכה אני מאמץ אותה בחיבה. ונהנה ממנה. ויש המון דרכים: דרך חברים, באוניברסיטה, ברחוב עם הכלבה, בפאב השכונתי.

רכשתי את עצמי חזרה. משהו ביציאה השנייה, מארון האינטרנט, שחרר את הפקק שחסם את הנזילה הטבעית של הזרימה הרגשית שבי. שחרר את המפלצת מכלוב ההוכחה. מכלוב הדימויים, לטובת חופש מזן אחר. חופש הממשות.

כדאי גם לכם לנסות.

הקטע הזה פורסם בעיתון העיר היום ואפשר לומר שהוא המשך לבלוג שכתבתי באימפולסיביות אתמול בליה. ממש לפני כמה שעות. תרדו קצת למטה, תקראו.

תצאו לנו מהארון

המעבר מהרי ירושלים למישור התל אביבי השוכן מעבר לכביש מספר אחד מהווה הלם תרבותי עבור ההומו הירושלמי הקלאסי. היציאה מהחומות והמעבר למרכז הלח אינה בעיקרה מטמורפוזה גיאוגרפית ואפילו לא אקלימית. הנדידה היא בעיקר נדידה תרבותית. משקט נפשי בצל עצי החרוב והלגיטימציה הירושלמית האינטגרטיבית עברתי לסערת הורמונים המתובלת בתעשיית ניפוח שרירים, מין מזדמן וניכור אורבאני. כל מה שירושלמים, באופן אימננטי, נמנעים ממנו.

לא זנחתי מאחוריי רק עליות וירידות, פוטנציאל לשלג לבן ואוויר הרים צלול כיין לטובת חוף הים, השמש היוקדת וחווית האופניים במישור. זנחתי מאחוריי אורח חיים שפוי לטובת ספינת השוטים. לטובת טלטול טוטאלי שפגם ברצפו של הDNA הירושלמי. הסביבה הירושלמית דואגת להפנים את השונה מתוך מדיניות בלתי פורמאלית של שוויון אינטואיטיבי וסולידאריות גנטית. תל אביב מייחצנת את השונה מתוך מדיניות של מלחמה מתמדת, מתוך חשיבה כלכלית המקבלת כנתון את הסקטוריאליזציה החברתית. ההומואים כזן בסכנת הכחדה.

ההומו הירושלמי אינו נמצא באיום הכחדה תמידי. בניגוד לאיום האיראני ושנאתו היוקדת של אחמדינג'אד, שנאתם הממוקדת של החרדים אינה מחלחלת לשגרת חיי היום יום במרכז העיר. מדי פעם קופץ איזה חבר חרדי ממועצת העיר וזורק הערה גזענית לעברו של נציג הקהילה במועצה, אך פרט לכותרות גרנדיוזיות בעיתונים המקומיים, השלווה נשמרת. מישהו זוכר שאחד מחברי מועצת העיר קרא להומואים לחזור לארונות מהם הם יצאו? זה מעניין מישהו? בסך הכל עוד פרובוקציה ילדותית של פוליטיקאים נחשלים המשלמים מחיר וורבלי לבוחריהם המאמינים. ההומו הירושלמי אינו חש נרדף ולכן אינו זקוק להצדקות קיומיות צבעוניות. למרות שהוא מוקף בשונאים לעייפה הסטאטוס קוו משקיט את הרוחות. הזהות השלמה, הבטוחה בעצמה, מוותרת על הכרוניקה הידועה מראש של מלחמות הברירה המיותרות. אם סוגיית הדמוקרטיה הייתה הסוגיה המרכזית בקיומו של מצעד הגאווה, לא רק ההומואים היו נדרשים לעמוד על החומה. חיילי צה"ל, המילואימניקים, הנשים העגונות, הנישואים האזרחיים, בעלי העסקים ואלו שנופלים קורבן לגחמותיהם של משגיחי הכשרות היו נדרשים לעמוד על החומה. לעמוד יחדיו ולשלב ידיים בהגנה על הדמוקרטיה. אך לא כך הדבר. המיעוט החרדי האלים שבחר בשבועות האחרונים להפגין שרירים יצא מגדרו בשל שבירת הסטאטוס קוו. ונשאלת השאלה: מה הטעם במצעד ובמאבק? האם זוהי הגדרת העצמאות של הקהילה? האם מכאן תצא גאולת המדוכאים? והאם הם בכלל מדוכאים? רבים מתריסים לעברי כי ההומו החרדי החושש לצאת מהארון יזכה במצעד הגאווה לאישור קיומי לזהותו. אני חושב, שההומו החרדי שיראה את תעצומות נפשם של בני משפחתו שיבחרו לסקול באבנים את הצועדים יכניסו אותו עמוק יותר לארון. פחד עובד יותר טוב.

על אף שתל אביב עמוסה בהומואים לעייפה לפעמים נדמה כי הקיום הנאור של הקהילה המסוגננת בעיר עומד בסכנת סגירה. הצורך להחצין, לזעוק לשמיים, לאיים על המפריעים, להוות מליציה מיליטנטית החשה נרדפת, אינו מקרי. הוא חושף את הצביעות הטמונה מאחורי הליברליות המעוותת אשר היא מנת חלקם של כל שוכני העיר, ללא הבדל נטייה מינית. כל עוד אתה בעל כוח ציבורי אתה נספר, ברגע שאתה נמחק ממפת הבילויים אתה בסכנת הכחדה. החשש העמוק מעיד על חרדה: מתחת לפני השטח ישנו חלל עצום שמאיים לחשוף את הריקנות העומדת מתחת לבניין הקהילה הגבוה. החרב המתנופפת מעל ראשו של ההומו התל אביבי פוסחת על בתיהם של שוכני עיר הבירה. הרבה רעש, מעט מאוד מה לומר.

בירושלים הזמן עצר אי שם בשנות ה80. האווירה ההיסטורית השוכנת ברחובות אינה דורשת קידמה. הסוציולוגיה מורכבת אך מופרדת. החרדים שוכנים אי שם בגטאות הצפופים שקפאו ביום שבו המציאו את הפלטה החשמלית והחילונים שוכנים בחלקים בהם הסולידאריות לא זנחה את החלקיקים שנושמים באוויר. יש משהו בעיר שמנותק משיקולי הרווח וההפסד התל אביביים. מהצורך לכלכל את היחסים. לוודא את ממשותם באגרסיביות. ביטחון חברתי מזן אחר מכונן את היחסים. אין זה מקרי שבירושלים קיים פאב גאה אחד בלבד. ואין זו טעות כלכלית שבירושלים אין מועדוני גייז וליינים ורודים. אין בהם צורך. המעטים הנוכחים באירועים הורודים בפאב הורוד הם אלו שזקוקים לאווירה התל אביבית בעיר הבירה, אלו שנמנע מהם לעבור דרומה והם משחזרים ביטים אלקטרוניים מהליין של שירזי. ההומואים הירושלמים הקלאסיים לא שונים מהסטרייטים הירושלמים האותנטיים. הם מתלבשים בבגדי שנות השישים שבעים, ניצולים מהארון של סבא, בעיקר בצבעי חום אדמה, הם קוראים ספרות ירושלמית עברית יפה, הם גאים בדוד גרוסמן, הם אוהבים לטייל בהרים ולנפוש במעיינות, הם שונאים את הלכלוך במרכז העיר אבל אוהבים את הפאבים השכונתיים שלהם, הפאבים שלעולם לא יחושו בהם הומואים כמו שלעולם לא יתביישו להיות בהם הומואים. הם מכירים אחד את השני למרות שהם לא מזהים אחד את השני. הם מתחככים באלגנטיות בקהל אך אין להם צורך להיות קהל. הם מתערבבים אך שומרים נאמנות. ההומו הירושלמי אינו זקוק לנוכחות מתמדת. לאישור קיומו ללא הפסקה.

גם פולחן הסקס התל אביבי כמעט ואינו נוגע ברחובות הבירה. בירושלים אתה לא צריך את שירותי אטרףדייטינג. בתל אביב, אם אתה לא דמות וירטואלית כנראה שאין לך מקבילה מציאותית. בירושלים ישנם שלושה עמידים פעילים בממוצע בכל הקטגוריות, מחפש קשר, מחפש אהבה ומחפש סקס. בתל אביב ישנם שישים עמודים פעילים על כל שלושת הקטגוריות. אולי זה בגלל שירושלים היא תחנת מעבר רכה לסטודנטים באוניברסיטה העברית ובבתי הספר לאומנות שאינם זקוקים לתחנת הרכבת ההומוסקסואלית המעלה ומורידה נוסעים בציר התחלופה התל אביבי. הם אינם זקוקים בשלב זה של חייהם להיכנס לחרושת הפנטזיות. בשלב זה הם מעדיפים להתמסר לרומנטיקה באוויר הירושלמי, בניסוי וטעייה. כל מה שהם זקוקים לו זה דשא ירוק בקמפוס ותחנת ממסר חברתית ענפה. הקצב הוא איטי, האווירה, בהתאם לעיר, היא אנכרוניסטית, רומנטית בעיקרה. וזה עובד, ללא שמץ של ציניות.

הירושלמים לא זקוקים למצעדי גאווה. בניגוד לתל אביבים, אין להם שום צורך לצעוד בחוצות העיר. מצעד הגאווה הוא לזרים הנוהרים לעיר יותר מאשר למקומיים שרק מחפשים את הדרך לחיות את אורח חייהם השפוי והנורמאלי. הם צריכים את הנוזל האלכוהולי שלהם, את הפנזין הביתי שלהם, את החברים הקבועים על הבר הקבוע שלהם ומנוי באוזן השלישית לימים קרים במיוחד. אין להם את הצורך המתמיד לעמוד בקלחת הטרנדים ההומוסקסואלית והדרישות הלא פרופורציונאליות הדורשות מענה מכל אוהב גברים בעיר האחות. אפשר אפילו לומר שביטול מצעד הגאווה יאכזב את התל אביביים, שהספיקו לנפץ זכוכיות בתי כנסת ולרסס גרפיטי לוחמני, יותר מאשר את הירושלמים שרק ישמחו שלא יחסמו להם עוד פעם כבישים בעיר. תאמינו להם, הספיק להם עם הפקקים. זה לא שהם ממהרים לאן שהוא אבל עם עבודות הרכבת הקלה, הם עומדים בפקקים כבר שנתיים.