גייהנום

על סדאם ותיקון עולם

הרשו לי לרגע, לחדול מאימת עולם ההכרויות ולעסוק באימת העתיד.

תמונות הזוועה מתלייתו של סדאם עוררו בי תחושה קשה. קרוב לוודאי, שישנם אי אלו ברברים קניבליים שזקפתם התנועעה בזחיחות אל מול הפורנוגרפיה הנקרופילית שעטתה הטלוויזיה על עצמה בשעות התלייה, אך אני, בניגוד להנאת השנאה, מעדיף את חדוות האהבה.

כבר שנים שלא ראינו רצח אב בשידור ישיר. מימי רצח רבין. מימי אובדן התקווה. והיום, זכינו למנה הגונה של התבוללות והתפלשות יצרית בשידור ישיר מעירק. גופתו החבולה, הבלויה, המותשת של סדאם הוצגה לראווה כבובה ממוכנת בכיכר השוק. בובה אשר נושאת על עצמה את תפקידה בייסורים גורליים, מודעת למשמעות המעשה, מקבלת את העול בהרכנת ראש. בחוסר ברירה. העריץ ההיסטורי שהניע את מסלולה של ההיסטוריה עמד חלוש, נתון לחסדיהם של אחרים, נתון למאוויהם של ההמונים. בעיקר, נתון. נתין לרגלי המוות.

וזה עורר בי גועל. רצון להקיא. לא יכולתי שלא לחשוב על הילד הקטן בסיפור של אתגר קרת שמקיא מהורטיגו. מקיא מהנאת המוות שאופפת את חבריו שבודקים אם לחתול עומד הזין אחרי שתולים אותו. ולסדאם? לסדאם עמד הזין? רציתי רק להקיא.

אחרי רצח רבין, לא יכולתי שלא להתמודד עם הקרע שהתחולל בנשמה. בין הפרטי לקולקטיבי, בין הרצון לשפיות, קטנה ככל שתהיה, לבין הרצון לצדק חברתי, תיקון עולם. כל כך הרבה עוד לפנינו. בין הרצון להיות חלק, לבין הרצון להתנתק, להסתגר בביתי ולהנות מרגעי ההצלחה, מרגעי האושר הקטנים שמחלחלים בשקט לחיי. אור החיים ביום קטנות. 

זו אמביוולנטיות מסוכסכת. מצד אחד, הנה, כאן, סביבי, ברחובות המלוכלכים, בבתי הקפה הבוהמייניים, מתרחשת המהפכה הבאה. אנשים ישובים במעגלים, משוחחים על חברה חדשה, על אדם חדש, המהפכה הליברלית של שנות האלפיים רוקמת עור וגידים. רוקמת ממשות. רוקמת חלומות למציאות קטנה ועגולה שאיחדה כמה נפשות לתקווה שפויה. גם אם תחת מעטה כבד של אשליה. גם אם תחת תחושה קשה של חוסר רלוונטיות. הנה זה כאן,

ועדיין קשה לי לקחת חלק בדבר, להנות מהמסיבה המתמשכת. 

אתמול נסעתי לבית הוריי במונית. נהג המונית  החביב שוחח על חייו ולאט לאט גלש לתסכולים המלווים את מנגינת חייו. בין 60, פוטר מעבודתו, בשום מקום לא הסכימו להעסיק אותו, עסק שבנה במו ידיו שנים דעך לאיטו למחוזות הודו הזולים. כל מה שהוא יודע לעשות נבל לעולם חדש שהוא אינו מבין. ומה נשאר לו? בסוף חייו הוא נוהג במונית. ההשפלה שחווה במסעו אחר הגשמה עצמית בגיל 60 נצרבה בליבי. לא יכולתי להתעלם מסיפורו הקשה המתרוצץ לצד סיפורי המהפכה הקטנים בשנקין וסביבותיו. האם הוא זכאי לחיים כאלו? האם מישהו זכאי לכמות הסבל ההיסטורית שנוחתת על גב החברה האזרחית בימים אלו?

בעוד ואנשי האספרסו חווים את הזריחה התרבותית, מוארים מאור ההשכלה והנאורות, החיים סביבם קמלים. וזה נוגע. זה משיק. יום אחד המצוקה תפגש בנאורות החבויה והן יתעמתו זו בזו. והאפלה תחשוף את האשליה. תאיר אותה באורה המטונף, באורה הברברי. יום אחד אנחנו נעמוד מול השברים שיתקרבו אלינו ונביט בהם בחרדה. לא נדע כיצד להימלט מהאשמה. אני מאמין באדם, מאמין בשוויון, מאמין. אדם מאמין. באמת, משתדל. בסוף ימינו אנחנו נביט לעצמנו בעיניים ונבין שהשתעשענו. שהאשליה שרצינו לקבל בחיבוק דוב הייתה לא יותר מגחמות זמניות שהחשבנו כאמת ונטשנו אותם כשהכזיבו. גחמות שהחשבנו כאלוהות חדשה. שאת המוסר שהתיימרנו להכיל על חיינו נטשנו לטובת המראה בה הוא השתקף. הנוחות מעקרת את החיים מתוכן. על בחירות צריך לשלם מחירים. צריך להתאמץ. כל כך הרבה תופעות מתגלגלות מיום ליום. מחפות על חוסר האונים שלנו להתעסק בקולקטיבי, לגעת בחברתי, לנשום את האנשים סביבנו. כל כך מרוכזים בהנאה המגושמת הזו, שלעיתים אני חש שאין בה שום דבר פרט לניסיון לשכך את הכאבים הרגשיים שהיו עולים אם היינו פוקחים את העיניים.

אני אוהב את תל אביב. כי היא מאפשרת לחשיבה להתרומם. היא מאפשרת ליצירה להתגבש. היא מאפשרת לאהבה להתקיים. אני אוהב אותה על כך. אבל חוסנה הפנימי הוא שצריך לאפשר לה להתבגר. להקרין מאורה על סביבתה. לא לשנוא אותה. לא לבקר אותה. לא להתנשא מעליה. לאמץ אותה. למה מנהיגים לא צומחים פה? למה הנהגה לא פותחת דלתות? ממתי הפכנו לכה רלטביסטים שהמוסר הפרטי שלנו שואף לצמצום עולמנו במקום להרחיבו. הנפש מתכנסת פנימה ושוכחת את תפקידה. הופכת כל שאיפה גדולה לעיסוק זניח.

אני מתכוון לאמץ לחיקי, לצד ההנאה מתל אביב את חוקיות המעשה ההיסטורי. הצו הקטיגורי של קאנט הוא לא רק מתודה פילוסופית הוא הוא גם תפיסת חיים. האם מה שראוי לגביך, ראוי לאדם אחר. אינטרסים הם לא אמת. בגלל זה יצאתי כנגד מצעד הגאווה. אני מחפש מאבקים אמיתיים, לא מאבקים שנרקמו אל מול פגיעה סקטוריאלית. אני מחפש מאבקים רציפים, לא זמניים, כאלו שמתרוממים, שלא פוגעים לנו רק בזכות לרקוד. לנוע. להראות. אלו מאבקים ראויים, אך גם דורשים רציפות וכנות.

אני מחפש רגישות חדשה. כזו שמסוגלת לראות באנשים בני אדם אמיתיים ולא פונקציות שימושיות למילוי פנטזיות ילדותיות. אני מעדיף את החזרה הנצחית כמתודה. לא את השכחה.

ואיך זה קשור לסדאם?

הבנתי שגם אני, אדיש במהותי, לעולם המתגעש סביבי. אדיש לכל מה שאינו נוגע בחיי בישירות. מעדיף שעה של שינה מאשר שינה ללא שינה, עם עיניים אדומות, פקוחות. אהבת השנאה מעידה על העולם אליו הדרדרנו. אולי אני רומנטי, מודרני מדי עבורכם, אבל אלו הדברים שהופכים את החיים לראויים. אחרת, כאיוון איליץ', נסיים אותם בצעקה אחת גדולה שתמשך עד קץ ההיסטוריה. עכשיו, כדאי לאמץ טיפה חמלה, לא להתעסק בדימויים, אלא באמת. סדאם הוא דימוי, שמסתיר כאב גדול יותר, עיוות מוסרי גדול יותר הרוחש מאחורי מנגנוני הצדק שהניעו את ההרג. אני לא מקדש לרגע את מעשיו, אך במה אנחנו טובים יותר בחגיגה הויזואלית על גופתו?

אני קצת מבואס היום. יעבור לי. בינתיים, שתהיה לכולכם שנה טובה!

ילד אמיתי

אין כמו תחילת שנה אזרחית חדשה ופרספקטיבה מאוחרת כדי להביט על אירועי עבר אשר עיצבו את חיי. בניגוד לרבים מחבריי, אני רואה את הזהות היהודית כמרכיב אימננטי בהווייתי. לא בפריזמת האספקט המשיחי, כי אם בפריזמת האספקט ההומאני והמנטאלי. כיהודי עם תודעה היסטורית, אני תמיד חש נרדף. וכנרדף, אני תמיד נושא על גבי עול אשמה היסטורי. האשמה היא חלק מרכזי מתנועת חיי. יש בתחושה הזו אלמנט נרקיסיסטי טוטאלי. כל דבר שקורה, תמיד, קשור אליי. אני תמיד אשם. זה מתחיל ממצבה הכאוטי של החברה הישראלית ונגמר בפגישה מאכזבת. אני תמיד חש אחריות למצבם של הנדכאים, תמיד חש אחריות על שתיקות מעיקות. וזה נוירוטי ובלתי נסבל.

במסגרת מאבקי הכוחות בין הצד האקטיבי לצד הפסיבי בקהילה, בכל הקשור לכריזמה בעיצוב הקשר, אני נוטה לנוע בין הקצוות. לכוון אך לדרוש. להניע אך גם להיות מונע. קשר דורש איזון. הנפש דורשת איזון. פסיביות יתר משולה לגסיסה אישיותית. אקטיביות יתר משולה להכחשה עצמית. חבר התלונן באוזניי לאחרונה כי מגפת פסיביות פושטת על העיר. "כולם" הופכים ל"כולן" ומאבדים את האוריינטציה הגברית. מאבדים את היכולת להתמודד עם התכונות הפאליות השוכנות בתוכם. זה מטריד. מאוד מטריד. ועכשיו לקישור:

לפני מספר שבועות היה לי דייט שהתגלגל לדייט שני ובסופו של דבר התגלגל למיטה. הבחור היה מקסים, באמת. חוש הומור, חוכמה ספונטאנית, פנים מעניינות. כל מה שבחור צריך כדי להשאיר אותי בחדר וער. אבל היה גם משהו כבוי בנוכחות שלו. הוא נמרח. הוא לא זז. היה בו משהו מת. שמחת החיים המוגזמת והציניות השנונה הפכו ממבריקות לאגרסיביות. למלחיצות. כשעברנו למיטה נחשפה האשליה. הוא פשוט שכב שם קפוא. לא נע, לא שאף, לא נגע. דרש טיפול מיידי. שכבה לי גופה מתה במיטה שרק חיכתה למכת החשמל שתחייה אותה. ואני, אפילו קורס חובשים לא עברתי, וכאן דרוש לפחות פרמדיק שיפיח בו חיים. פינוקיו רוצה להפוך לילד אמיתי.

תמיד אחרי אירועים כאלו אני חש אשמה. אני לא מספיק. לא מספיק דחפתי. לא מספיק הבעתי. לא מספיק נמשכתי. לא מספיק משכתי. בעיקר לא מספיק. וההלקאה העצמית מתלווה לתחושת הפספוס. אולי יכל לצאת משהו נפלא מהקשר הזה? אולי. אבל אולי גם לא. מהר מאוד אני מניח על כתפיי את בעיותיהם, רחשיהם הפנימיים ומצוקותיהם הנפשיות של הבחורים איתם אני נפגש. והרי זו נזקקות מזן אחר. בסיפור שנרקם באותו לילה אני כלל לא נטלתי חלק. ההפרעות הנפשיות מתפקדות ללא דיכוטומיה. גם כשטוב וגם כשרע. גם ביום וגם בלילה. גם איתך וגם עם מישהו אחר. הגופה הייתה מקסימה אבל היא נזקקה לסבא ג'פטו ואני עדיין לא מבין כלום בבובנאות. אני זקוק למישהו שלפחות כבר תלוי על חוטים.

יותר מדי פסיביות. יותר מדי אשמה. ביטחון והערכה עצמית הם המתכון המנצח להתמודדות הזו. איזון פנימי בין פסיביות לאקטיביות, בין אחריות להימנעות. לא אזנח את האשמה, כדי לא לנוע לקצה הניהיליזם, אך ראוי לזכור כי בני אדם זקוקים לחמלה יותר מאשר להצדקה ולהנכחה.

אני עדיין מנסה לאחות את הפצעים הפתוחים שנפערו בנשמתי לאחר שהקבצים האישיים שלו הלכו לעולם טוב יותר, יחד עם מחשבי.

זוהי חוויה לא נעימה. אני טיפוס וורבלי. מאוד וורבלי. אני נוטה לייצר טקסטים משמעותיים תחת התקפי חרדה, תחת התקפי זעם. אני נוטה לייצר סיפורים כאוטיים, סימבוליים, מזככים, תחת תחושת הבדידות, תחת תחושת הכנות. אני נוטה לכתוב כמפלט סובלמטיבי. אני חי דרך המילים. זה בריא. אני מאוד אוהב בני אדם. אין כאן ספק בכלל, אבל אני גם מאוד אוהב את המילים. את הניסוחים. ועכשיו, הכל שקע. הכל. הלך לעולם שכולו כאוס.

אני מתמודד. אני משחזר קבצים, מחפש דיסקטים (!!!) ודיסקים שהעתקתי עליהם קבצים ומשחזר באיטיות חיים שלמים. לאחרונה לא עדכנתי. (על אף שהמון דברים קרו) ואני אעשה זאת בקרוב. בינתיים, הנה הטור השבועי, כפי שפורסם היום בעכבר.

הדילדו של השכן

הטור השבועי

חברי היקר נרי שכנע אותי לצאת לרקוד. זהו אינו אירוע שגרתי. בכל זאת, האירועים הבודדים בהם אני מעז להוציא את ארסנל תנועות הפיזוז הנועזות שלי הם חתונות, במקרים קיצוניים - הפגנות שמחות מדי, ואולי גם בבר/בת מצוות בודדות. אבל בסופו של דבר, לא תמצאו אותי רוקד על רחבת המרפאה, על רחבת הווקס ולא על שום רחבה שמזיעה יותר מדי. זה מחליק. לפחות לא משנת 1997.

לא שאני לא אוהב לרקוד. באמת, אני חושב שזה עונג צרוף. ריקוד הוא סוג של אומנות. סוג של אינטראקציה אנושית. זו שפה. מדיום בפני עצמו. וככל מדיום הוא מכיל גם מסר. אנחנו רוקדים במשך היום גם בלי לשים לב. בתור לעמדת הקפה, באמצע השיעור באוניברסיטה, בארוחת ערב משפחתית ובטיול ספונטני ברחוב. משדרים תשוקות בתנועות עגולות וקטנות בשפתיים ובלחיים, מבליחים קנאה בעפעופים בלתי רצוניים לעבר הבורא, מרטיטים שמחה בתזוזות מהירות וקצביות של כפות הידיים. אנחנו משוחחים בשפת הגוף יותר מאשר בכל שפה אחרת.

אז למה אני לא יוצא לרקוד? נדמה שהרוקדים בעת החדשה הדחיקו את המהות ונשבו בקסמיה של הצורה. וכמו שאמר אחד ממוריי, כשמפסיקים להתעסק בתוכן ומתמכרים לצורה, זה הופך למנייריזם. ומנייריזם זה משעמם. זה גימיק מיותר. תנועות הגוף הנשלחות לעברי כמחול פיתוי מדויק לעבר קורי עכביש מנופחים לא עושות לי את זה. אני מעדיף את הבטוח בעצמו שרוקד בפינה כמו ג'ורג' קוסטנזה. ומה עם האינטראקציה? כל אחד רוקד עם עצמו. כל אחד רוקד מול המראה שעומדת מול השתקפותו הנרקיססטית. מנסה להגדיר את עצמו, לבדל עצמו מים הרוקדים המסוממים, עצומי העיניים. אולי זה מוגזם לדרוש בעידן החדש ריקודי שורת, ריקודי זוגות, מעגלי הורה או מעגלי דיסקו אבל בואו נודה, לכל ריקוד יש את התכלית שלו ונדמה שבריקודים החדשים התכלית השתנתה. אינטראקציה היא מתנת האלים לבני האדם. היום, נדמה כי כולם מנסים להימנע ממנה. מהאינטראקציה. ובכך הופך בילוי הערב למסע האבסה עצמי. למסע פרגון לאגו. וזה נורא משעמם. באמת, נורא.

ברחתי מהר. המוזיקה הצליחה לפצפץ את רקותיי ולחרר את תוף האוזן שעדיין משמיע שריקה נוראית. וגם לא מצאתי שום בחור שרציתי שילווה אותי הביתה. הכל כוון לפלרטוטי סקס ודווקא חיפשתי טיזינג מסקרן, מאתגר, ללא צורך בביקור קולקטיבי בשירותים. נו, לפחות עכשיו אני יודע לאן לא ללכת. בסוף, אני והכלבה ראינו פרקים נבחרים מסיינפלד. סיום מוצלח לערב מזוויע.