להגיד שפתאום התחשק לי לכתוב זה לא מדויק, מתחשק לי לכתוב כל הזמן, אני מנהלת בראשי שיחות פנימיות, מפרסמת בדמיון פוסטים בפייסבוק (זה די הרג את שאר המדיות, הדרעק הזה), כותבת למגירה, כותבת בעוד קובץ וורד נידח. פתאום לחצתי על הכפתור הנכון ובמזל הססמא שמורה והנה אני כאן. הבית ריק ומלא באבק. רהיטים שנשארו במקומם במשך כמה שנים. תקופות חיים שלמות ששכחתי כבר איך זה לחיות בהן. להכין ארוחת צהריים לעצמי בלבד, להתלבט מה לעשות בערב, לישון יומיים, להיות בדיכאון, לדבר בטלפון שעות. הזמנים עכשיו אחרים והנופים אחרים ובכל זאת. כשאני עוברת מתחת לעץ התות (שהוא זכר ואין לו פירות למרבה הצער) שליד הבית, ויש רוח נעימה כזו והרבה חיות (איך מנקדים במחשב הזה? עד לרגע הזה לא הייתי צריכה והנה עוד פער תרבותי בין מק לשאר העולם) שמהולה בהרבה עצב, כי יש עצב. החודשים האחרונים היו מלאים ב.. כל כך הרבה.

אבל רגע, לאט לאט. רק הגעת. תורידי נעליים. תרגישי את קרירות הרצפה, תבדקי מה יש במקרר (זה הצעד השני או השלישי שלך כשאת חוזרת?). תמזגי כוס מים, עדיף לא מאובקת מדי כמו אז בגיל חמש עשרה, גלידה מקופסת פלסטיק ועוגיות עבשות וכלים מאובקים אצל הדודה הרחוקה הזו בארצות הברית שאחר כך רק הבנת שהיא בעצם היתה מאוד מדוכאת. איך אפשר לא להיות מדוכאת כשיש לך קרובי משפחה שנהרגו שם ושם בכל מני נקודות בגלובוס, ואחותך מצליחנית כזאת ולא שמה עליך פס (מוכר לך מאיפשהו? היית אלופה בלהיות האחות המצליחנית הזו), בעולם המנוכר ורווי הבטון במנהטן.

אז אני מנסה. יש מקומות שאני כבר לא מנסה בהם.. אז כנראה שעצם זה שאני מנסה זה מגניב.

אני אמא לשני ילדים. בת שלוש ובן שנה וחצי. אני לא ישנה כבר יותר משלוש שנים. לא יודעת איך נראה לילה רצוף. זה הדבר שהכי הפחיד אותי בהורות ואני בוחרת במודע להמשיך בו, כי אני לא מאמינה שצריך ללמד ילדים להירדם, אלא שהם ירכשו את המיומנות הכל כך חשובה הזו עם הזמן והשנים והבשלת המערכות. מה שאומר, שאנחנו קמים אליהם כל הזמן ואנחנו עייפים כל הזמן.

אחותי נפטרה לפני חצי שנה. גם הכלב שלה מת מצער כמה זמן לאחר מכן. אחותי הקטנה יותר עברה לניו יורק וחזרה בתשובה. 

סבא שלי מאושפז במצב מחורבן.

סבתא איבדה את הראייה וגם איבדה אח, בחודשים האחרונים.

אמא שלי פגעה בי אז הפסקתי לדבר איתה.

אני די מוצפת לאחרונה מבחינה רגשית. הגעתי איזו פעם לפני שבוע למיון בגלל כאבי ראש כשבסה״כ רציתי לנוח.

הפכתי לטבעונית. אח״כ הורדתי סוכר וגלוטן. 

הפסקתי לרקוד. הפסקתי לנגן. הפסקתי לקרוא ספרים או לשמוע מוזיקה חדשה. אין זמן ומשאבים לזה. אבל, שמעתי את החדש של ניק קייב שכבר לא חדש, ומשהו בשכול שלו ובאבל שלי הרגיש לי מאוד דומה, וקניתי כרטיסים להמון הופעות הקיץ ואני עושה מלא ספורט.

אני עובדת בעבודה משוגעת בסטארטאפ ותכף יפטרו אותי כי אני לא מצליחה לעשות אותה כמו שצריך.

סיימתי תואר שני ביעוץ ארגוני. הפער, כמו תמיד, בין הלימודים לפרקטיקה, מתסכל ומבאס.

עברנו לרמת גן. לשיא הג'יפה בערך.

מצאתי כמה חברים חדשים וזה משמח ונעים.

מוזר לכתוב פה. אבל מרגישה שצריכה.