תפרחת חתולים

אז נפגשתי עם בוטן בפעם האחרונה לפני הגיוס ואולי בפעם האחרונה בחודשים הקרובים. הוא שאל אותי מה לדעתי התקופה הטובה ביותר בחיי, וכשעניתי שזו חצי השנה האחרונה, הוא טען ששאר החברים שלי היו צריכים להיות משהו מיוחד אם הם הצליחו לקזז את נוכחותו בתקופה זו של חיי. הוא מבחינתו דווקא היה מעוניין לחזור לכיתה ט'-י'. ניהלנו שיחה די מדכאת על איך הוא מרגיש שאין לו יותר לאן לשאוף בחיים ושמבחינתו הוא הגיע לסוג של רוויה. לא הבנתי את הטיעונים שלו, שהתמקדו בעיקר בעובדה שהוא נמצא במערכת יחסים רצינית כבר שנתיים-שלוש. לא יכולתי לעזור לו בתחום הספציפי הזה, כיוון שמעולם לא נקלעתי לשגרה שבמערכת יחסים שכזו. תמיד חשבתי שלהתחייב למערכת יחסים של כמה שנים בגילנו עשוי להיות מדכא למדי בשלב מסויים, בייחוד בתקופה זו של החיים בה אנשים משתנים כל הזמן, מכירים אנשים חדשים ורוצים להתנסות כמה שיותר. מצד שני, בן אדם לא נכנס לתוך מערכת יחסים ומציב לה תאריך תפוגה תוך שהוא עומד עם סטופר ביד. מערכות יחסים אוהבות ויציבות הן דבר כל כך נדיר, שקשה לי לדמיין שהייתי מוותרת על אחת רק בגלל הצורך בשבירת השגרה. בשביל מה יש אזיקי פרווה? בכל מקרה, לא הצלחתי להבין איך בחור בן 19 יכול לדבר במלנכוליות סופנית שכזו על רוויה בחיים שלו. מבחינתי שנות ה-30 הן התקופה בה בן אדם מגיע לרוויה בחייו - יש לו מערכת יחסים יציבה, משפחה, ילדים, קריירה. זה השלב בו אדם מתחיל לקצור את הפירות, מפסיק לפתח שאיפות משל עצמו ומשליך אותן על הילדים שלו. אבל לכל אורך שנות ה-20 של חייו האדם עדיין לומד, בונה את עצמו ומפתח את הכלים והבסיס להמשך חייו הבוגרים. אמרתי לו שבכל פעם שנקלעים למשבר החוכמה היא להסתכל עליו מנקודת מבט מרוחקת מספיק מבחינה כרונולוגית עד שהמשבר יתמזער ויראה לנו זניח. הוא מצידו הסכים, אך טען שאל לנו להתרחק לנקודת זמן מאוחרת מדי, ממנה הכל נראה מדכא וסופני. מה אפשר לעשות עם הילד הזה.

טרמפולינה חזרה די במפתיע לארץ אחרי 5 חודשי שהות בארה"ב, במהלכם הקשר היחיד שלי איתה היה דרך שמועות. היא חזרה ארצה כדי לעבור את המיונים למאבחנת פסיכוטכנית ותישאר כאן בגפה למשך תקופת המיון - כחודש. אחרי כן היא עשוייה לחזור לארה"ב, לנסוע לטיול להודו עם קורבן פוטנציאלי שלא ברור היכן היא תשיג, או (אם כישוריי הרטוריים ותחנוניי המשפילים יסבו לי ניצחון) תישאר כאן לבדה עד הגיוס הצפוי ביולי. כששמעתי שהיא תגור כאן לבדה חשבתי שזה בטח די כיף עבורה, אפילו שאני לא הייתי מצליחה להסתדר. היא מצידה טענה שכשאתה לא מסתדר עם ההורים שלך פיסת עצמאות שכזו היא מבורכת למדי, ואילו אנשים אחרים ששמעו על העניין חשבו בעיקר על האפשרות לנצל את ביתה הפנוי למסיבות עד אור השחר. היא התקשרה אלי ביום בו היא נחתה והזמינה אותי להצטרף אליה ואל קרדית בבית קפה. היה ממש כיף לדבר איתה שוב פנים אל פנים. אחרי השלמת פערים קדחתנית של חוויותיה מארה"ב וחוויותינו מארץ הקודש, פסקה טרמפולינה שמוזר לחזור לארץ אחרי 5 חודשים ולגלות שכלום לא השתנה. מוזר היה לי לשמוע את זה, כי בתור אחת שזוכרת רק את תמונת ה"לפני" וה"אחרי" אמורה הייתה טרמפולינה להבחין בשינויים ביתר חדות, ואני, שהייתי כאן כל הזמן, חשה כי המון דברים השתנו בחודשים החולפים ב-180 מעלות. אם היא תתקבל למאבחנת פסיכוטכנית זה יהיה נהדר, אפילו שאני אפגוש אותה בלשכה רק בעוד 10 חודשים מהיום (חתיכת פז"מ לא?).

שלחתי לאנשים סמסים על מסיבת הגיוס שלי (כשהיא עוד אמורה הייתה להיות בטוליפ) וזו הייתה תגובתה של פומפה:

Hi. Thanks for the invitation. I have several puestions. A. When is the party? I'm sure you're aware of the Mehunanim DVD. How do the two events comply? B. You are aware of the fact that Tulip isn't a cosher restaurant? It's none of my business of course, but wouldn't some people have a problem with it? C. What on earth has moved you to send this invitation at 03:15 a.m? Soldiers' sleeping time is very limited. We do not appreciate being woken in the middle of the night. Unless I tell you otherwise today, or a brick falls on my head by Friday, testicle and I will be coming.

עכשיו נכון שנדמה לקראת הסוף שהיא עומדת לכתוב "אלא אם תיפול לי לבנה על הראש אני בחיייייים לא אבוא למסיבה שלך"? הייתי צריכה לקרוא את המשפט האחרון שוב כדי להבין שלא זה המצב. ולמי לעזאזל מבין החברים שלי איכפת אם המקום כשר? ולמה לכל השדים והרוחות היא משאירה את הפלאפון שלה דולק ולא על מצב שקט בלילה? בכל מקרה זה כבר לא בטוליפ אז חבריי הדוסים שומרי הכשרות ניצלו. או שמא גם הדינרש לא כשר?

נושא שרציתי להעלות לסדר היום הציבורי: תאונות הדרכים ההולכות ומתרבות בארצנו. בפגישתי האחרונה עם בוטן נתקלנו במכונית שהתהפכה ברוב כשרון. בוטן מצא לנכון לנצל את ההזדמנות כדי לספר לי כיצד אמא שלו הסיעה אותו מריאיון בת"א במהירות 139 קמ"ש בכביש בו מותר לנסוע ב90. כששוטר עצר אותה והפנה את תשומת לבה לעניין, תגובתה הייתה "מה? רק 139? בדרך כלל אני נוסעת ב160 לפחות!". אך לאחר שוחד קל היא יצאה מהתקרית ללא פגע. באחד הימים נתקלנו אני והכלב שלי בפודל שחור שנוהג להתחרמן על הכלב שלי. הכלב בדיוק רחרח מכולת זבל ברחוב והמשיך בדרכו, ושניות מספר לאחר מכן החלה המכולה מתגלגלת ממקומה במורד המדרכה. לאחר מכן היא סטתה בקלילות אל עבר הכביש הראשי כנגד כיוון התנועה, תוך שהיא מאיימת להתנגש במכונית שנסעה לעברה במהירות. ברגע האחרון סטה הנהג אל המדרכה, וגם העגלה מצדה סטתה אל המדרכה שממול ונחה שם בבטחה. אז לכל האנשים והפודלים השחורים שביניכם: נהגו בזהירות וזכרו - אם שותים לא נוהגים, וגם לא מרחרחים מכולות זבל רעועות.

קיבלתי לא מזמן סמס תמוה: "ב21 בינואר תתגייסי לקורס מאבחנות. אם ברצונך להתגייס באפריל, התקשרי....". נכון, החופש עבר מהר משחשבתי ובכיף הייתי ממשיכה להתבטל לי בגאון. אבל כמו שחצי השנה האחרונה התפוגגה לה (רבע שנת שירות!), כך גם יחלוף לו הקורס והשירות הצבאי, ומבלי שאשים לב אנחת אל תוך ידיו הזוממות להרע של הטכניון. לדחות את השירות בעוד כל החברים שלי כבר בצבא לא יפתור שום דבר. 4 חודשים ואני אחזיר לעצמי חלק ניכר מהחופש שלי. בינתיים אני מעדיפה להסתכל על הגיוס כעל טיול שנתי מאד ארוך. העובדה שבערך כל הבנות בשכבה שלי מתגייסות לתפקיד מקלה על העניין פלאים. בינתיים אני מנסה להחדיר למוח שלי קצת בינה עם עותק מצולם של חוברת ההיסטוריה עליה אבחן בטירונות. אבל איכשהו בין יציאה אחת לאחרת רמטכ"לי ישראל לא ממש מצליחים לפלס את דרכם אל בין התאים האפורים שלי. לפחות זה ממלא עוד חלק באשליה שאני חוזרת לבצפר.