«My • FuCkINg • Liƒe»

טוב החלטתי לסקר כל יום. ועכשיו יותר מתמיד אני מקווה שאף אחד לא ייכנס לכאן. כי אני אנסה להגיד הכול.
אוקיי - היום משהו השתבש בדיאטה, כנראה אכלתי קצת הרבה יותר מדי. לכן בימים: רביעי חמישי, ואולי שישי, אני הולכת לאכול 1000 קל' ליום, במקום 200+, זאת כדי להוריד קצת את מה שטחנתי היום, בעזרת גיוון בימי השבוע D= (גמני לא הבנתי את עצמי)

אני מאוד מקווה שאני אצליח להוציא את התחת השמן שלי מהבית ולעשות הליכה. אפילו של חצי שעה. מה שכל כך מרגיז אותי זה העובדה שאין לי אוזניות לפלאפון, ואי אפשר לשמוע מוזיקה >< זה היה קצת מקל על העניין, כי זה קצת דפוק לתקוע את הטלפון קרוב לאוזן, וללכת ככה וכשכולם ישמעו. עדיף אוזניות. אבל אני אעשה את זה. מחר, ומחרתיים. למרות שיש לי מחר מחרתיים חוגים. זה טוב, ככה אני באמת אוכל להוריד את הכול כמו שצריך. ואז, אולי אז אני אמשיך עם זה בשבועות הבאים.
יופי - עוד מעט יש בצפר. זה משמח כל כך מהצד הזה של הדיאטה, למה? טוב, אני קמה כל יום בשתיים (בגלל האי, מקודם קמתי יותר מאוחר) ואכלתי, ואכלתי ואכלתי ואכלתי.. אכלתי בסדר (אם לא מחשיבים את הספירה הלא נכונה של הנודלס ועוד קצת הרבה נשנושים בסביבות חצות.. אבל - הייתי רוצה להימנע מנשנושים כאלה. ואז שהנודלס הזה לא יהפוך להרבה קלוריות אלא לרמה סבירה. עכשיו - אם יש בצפר זה אומר שאני אוכל ארוחת בוקר, בבצפר חטיף+פרי, כשאני אחזור ארוחת צהריים.. עם קצת רצון אעשה שיעורים.. בחמש הליכה, אפילו של חצי שעה.. אח"כ אני אתפנה לשאר הדברים, (טלוויזיה/מחשב) במקרה של חזרה למבחן אז לחזור למבחן, חוג כלשהו, סיבוב עם חברותץ במקרה של יום שישי או סתם.. או לשבת על המחשב. מה שכן, אם אני אלך לישון מוקדם, (נגיד, לא יאוחר מ-1) אז זה אומר שהייתי ערה (אם קמתי נגיד ב-7)  18 שעות, ומנעתי כמעט 8 שעות של נשנושים מיותרים (השעות של הלימודים, נגיד השעות  7-2 בצהריים בממוצע) כשבהן אכלתי רק חטיף בריאות דל קלוריות ו/או פרי =] לדעתי זה פשוט מצוין, זה משהו שעליתי עליו פחות או יותר, וגיבשתי את ההחלטה היום. וזה טוב מאוד שהבצפר החליט אולי לחזור לעצמו גם היום.[=
מהצד השני, יש לימודים, לימודים, לימודים מבחנים לימודים בחנים עבודות לימודים ועוד כמה דברים שאני לא אזכיר אותם פה (לא אזכיר אבל ארמוז - אהבות למינהן =הרגל מגונה ביותר שצריך להעיף אותו מסדר היום, אבל אחרי הדיאטה ^^"=, כל הדברים שקשורים לגוף שלי, ועוד פה ושם דברים יומיימים מעיקים שכאלה..=לא חסר=).

נמנמ מה עוד.. אה כן, אני צריכה בנוסף להליכות היומיומיות (הלוואי שאני אצליח לעמוד בזה כמובן! O_O) לרקוד קצת בבית, להתמתח כהוגן, לעשות אולי כמה תרגילים בנוסף להליכה,  אבל לא כל יום, פעם ביומיים זה בהחלט יספיק כי אז אני אאמץ יותר מדי את השרירים=\

ממ אולי אני אקנה ספר חדש, זה בהחלט מרחיק אותי מהמקרר והמזווה.. אבל אין לי מושג איזה ספר. תמיד חשבתי שהארי פוטר זה הספר היחיד שקראתי ואקרא בחיי, אבל את האמת.? יש עוד כמה ספרפרים שעברו מתחת לחוטמי.. ואני צריכה למצוא משהו כזה, דומה לקודמים שיעסיק אותי.. אז בפעם הבאה שאני אקפוץ לקניון: לקנות ספר!
אה וגם - לשאול שוב על הקלטת אירובי. לא מעניין אותי כמה זה עולה - יש לי ת'כסף של היומולדת -  אני חייבת אחת! OO" 

אה ואני צריכה לעשות רשימה של "לעשות.."..
אה ולהפוך תבלוג לדף הבית ככה אני תמיד אזכור לעדכן ^^"
במחשבה שנייה - בטח אפחד לא יקרא כאן ^^" (מנסה לעודד את עצמי), המגילות שלי ארוכות ומשעממות למוות..

אה ואני חייבת לברר על פדומטר, זה יעזור לי בהליכות, ובעוד כמה דברים D:

אה בימים טובים בבצפר (כשלא חם מדי וכשאין שטפונות מהגשם בחוץ), לנסות ללכת לבצפר ברגל, ולוותר על האוטובוס,=]

להוסיף את הפוסט הזה לרישמות בצד.. למקרה שאני אצטרך ^^" יש לי מין עצות כאלה לעצמי.. =]

ממ.. אה עבודות שעוד לא סיימתי לקראת הבצפר -  אני צריכה לסיים את הציור באמנות, וכמובן - את העבודה המסריחה באמנות, על הפסל. אין לי מושג על מה אני אעשה, זה כל כך מייאש! ואם נחזור לבצפר, אני מקווה שזה יהיה לפני יום ראשון, O_O כי לתאריך זה אני צריכה להגיש! ולפני זה אני אוכל לשאול את המורה לאמנות, אולי היא תתן לי עצה, הלוואי!  כי אם אני לא אעשה = יהיה לי אפס עגלגל שכזה.. כמוני..

לבנתיים אני צריכה לבקש מעוד אנשים עצות - כמו למשל איפה הם מצאו את הפסל שלהם, אולי הם ראו עוד פסלים נחמדים..

אוח זה מחרפן! למה היא נתנה עבודה על ספלים מהמאה העשרים? הם כאלה חסרי טעם ומכוערים=\

ממ אה וכמובן ההרגלים המגונים:

אני צריכה להפסיק לגזוז ציפורניים ואת העור מסביב! זה סתם מטוטמם.. במקום זה עדיף ללעוס מסטיק D: גם ירחיק את הנשנושים המיותרים D:
אני צריכה לנסות לשמור על הבטן בפנים, ועל הגב ישר,,=]זה בעייתי.. כשהמקלדת רחוקה כל כך ממני! *מקריבה את המקלדת* , טוב.. *מקריבה את הכיסא לשולחן*, בסדר.. *נשענת..* זה קצת בעייתי, עדיין קשה לכתוב ><, נו ננסה לעמוד זקוף, איכשהו=\

טוב, עוד  מעט אני צריכה לספור צעדים היישר אל המקלחת..

לפני זה אני צריכה לסיים את הפוסט, ולעשות את הרשימות האלה בצד - מהיר וקל יותר להתסכל על הדברים החשובים=]

טוב אז.. ליל"ט לעצמי (כבר בוקר -_-)

.. וינסה לשמש את מטרתו שלו?

טוב, החלטתי להמשיך לכתוב פה, מצד אחד תוהה אם מישהו יקרא את זה, מצד שני מקווה שכף ידו של אף אחד לא תגלוש לכאן. מה שבטוח - גם אם =אתה= קורא כאן, זה לא משנה לי^^" אני כותבת את הרוב לעצמי, ולא ממש אכפת לי D= (כן, בעיקרון זה כן אכפת לי)
אני פתחתי דף חדש, בערך, לפני כמה חודשים. התחלתי דיאטה, ואני מניחה שהיא מתקדמת יפה על המשקל, אבל לא מול המראה, וכנראה המספרים שעל סרט המדידה נתקעו, ולא מסרבים לזוז, ואם כבר - אז רק סנטימטר פחות בקצב איטי שנראה כאפסי אל המספר המיוחל.
אתמול אחרי שקראתי קצת, קמתי ממקומי וטיילתי בבית. חושבת על המילים האחרונות בספר, ועוברת משם אל סיפור אחר לגמרי, שנשמע כל כך יפה ככה כשהוא מהדהד בראשי. המשכתי אותו בערך מהנקודה שבא הפסקתי על גבי הוורד. זה היה נחמד. תמיד ככה באו לי רעיונות חדשים ויפים. וכשחשבתי עליו זה היה באותו הגוף השלישי כמו באיך שזה אמור להיות בסיפור. הבעיה היא - שאני כמעט שלא זוכרת כלום. את הפרטים כן, אבל לא בדיוק איך שתיארתי אותם. תיארתי הכול בפרטים כאלו יפים, באנלוגיות מעניינות ובאוצר מילים מרשים למדי ממה שהיה אפשר אולי לצפות מנערה מומצעת כמוני.
נו טוב - זה עבר ולא ממש באלי לעבור אל מסמך הוורד ולהמשיך את הסיפור. זה צריך לבוא אלי טבעי. זה כמו הציורים שאני מציירת. עד שלא באה לי המוזה, אני לא אצייר. גם אם זה אומר לשבת שלוש פעמים במשך שלוש הימים, כל אחד מהם פעם-פעמייםבשבוע, במשך שלוש שבועות של השיעורים המשולשים של אמנות, (בטח אפחד לא הבין את המשפט, יופי, אני מביהנ למה התכוונתי ^^") ולנסות ולחפש תצלום שאותו אני אמורה להעתיק לבריסטול הלבן הגדול, אגבל, אין כל ממצא. נו טוב, בבית מצאתי אחד, אחרי הרבה חיפושים. סיימתי את הציור, וכשאני חולפת על פניו, אני מופתעת, הוא יצא ממש יפה. אבל יש משהו מסתורי בזאב שהביט בי בעיניו הצהובות. משהו שסחף אותי, ולפעמים לפני השינה פשוט בהיתי בו. דרושים מספר תיקונים כדי להביא אותו לחצי הדרך לשלמות. הוא לא נראה כמו המקור, אלא כאילו צויר רק בהשראת המקור. מצד אחד אני לא אוהבת את זה. הוא היה אמור להיות דומה למקור, וכמה שיותר כנראה יותר טוב, כי זאת הייתה המשימה. אבל מצד שני - לעשות את המקור בפרטי פרטים, להעתיק אותו במדויק, זה נראה לא אומנותי. לכן אני מסתכלת על הציור בנקודת מבט של אמן שרק קיבל השראה (במצב שלי אולי אף יותר מזה) מהמקור.
אני כל כך חופרת לפעמים. בדרך כלל אני עושה את זה לעצמי, הראש שלי מלא במחשבות, תהיות, פנטזיות והרבה שטויות.
עכשיו אני בשביתה. המחשבה על שביתה שהולכת להיות מאוד ארוכה בתחילה נראתה משמחת, אחרי כמה דקות של חשיבה עמוקה, היא לא היתה משמחת כלל. שביתה כזו הולכת לגזול מאיתנו לאחריה שעות מהחופשות שלנו, וזה - לא כיף. אבל במחשבה שניה, אם השביתה תהיה מספיק ארוכה ואני ארזה, ואראה רזה יותר זה יראה כמו דף חדש אמיתי. לבוא לבית הספר, כשאני נראת קצת שונה, ואולי קצת יותר מאומנת בקשר לעוד כמה מכשולים שהחיים הציבו בפניי.. להשקיע בלימודים, ובעוד דברעם שמקודם זלזלתי/לא הצלחתי להשקיע את מאמציי בהם, להפסיק לחשוב על איך אני נראת כי אני נראת כבר בסדר. הבעיה היא - שיש סיכוי שהשביתה עומדת להסתיים, ואני עדיין נראת כמעט כמו באותו הזמן, לפני שהיא התחילה.

אבל אני לא מוותרת. לפעמים אני מופתעת מעצמי. אולי ברגעים אחרים הייתי בטוחה שהייתי הולכת וטורפת חצי מהמקרר. אבל אני באמת מופתעת, מופתעת שכוח הרצון שלי הוא מעבר לכל תשוקה, ברוב הפעמים.
היום למשל רציתי לקחת אחת מהבונבוניירות הכל כך טעימות של אמא שלי, אבל בגלל שאני סופרת כל קלוריה שעוברת בין השפתיים שלי, ועל חתיכת השוקולד לא היה כתוב כמה קלוריות יש. בכעס רב החזקתי אותו סנטימטר מהשפתיים, מהססת. בסוף חשבתי שבמילא לא אכלתי הרבה היום, ועד ה- 1200 שהקבצתי לעצמי יש עוד מרחק כפטל כמעט.. ו- אכלתי. אחרי זה, בניסיון לחשוב כמה לרשום בטבלת החישובים היומית, ואם זה לא יהיה קצת מדי לרשום כשבעצם אכלתי הרבה יותר, קיללתי את עצמי בזה שאכלתי. שניה לפני שאכלתי אמרתי לעצמי שזה בדיוק מה שיקרה אבל לא הקשבתי לעצמי. אני מקווה שדבר כזה יחזור על עצמו רק במקרים קטנים כאלה. אני לא אתן לעצמי להישבר כמו כמה אנשים. אני אנסה להיות חזקה.
לא רק בתחום הזה. בכל שאר התחומים.
היום סיימתי לקרוא את הספר האחרון פעם נוספת, אחרי כמה חודשים טובים עם הרבה הפסקות בהם עברתי שוב על הסדרה, בפעם המי יודע כמה.
הארי פוטר, אני חושבת לעצמי, הוא בחור אמיץ, ואני צריכה ללמוד ממנו. משהו בכל הדברים שהוא עבר גרם לי לחשוב על עצמי. האם אני אהיה כל כך אמיצה ללכת אל מותי בשלווה כזאת? האם אני אצליח לשמור על החברים הקרובים שלי ולהגן עליהם בכל מחיר? להיות לא אנוכית, ופשוט - להיות בנאדם טוב?
התשובה היא כנראה אולי, המחשבה סטתה מיד אל משהו שאולי נחשב כמעשה טוב.
אמא שלי אתמול קמה משנתה (היא ישנה בסלון) ושאלה אותי אם אפשר את השמיכה שלי (ישבתי על הכיסא בחדר ומעלי השמיכה, כי היה לי קצת קר), היא ראתה שאני עם השמיכה, ואמרה שתלך לקחת אחרת. אמרתי לא ונתתי לה. למרות שהיה לי קר בלעדיה. אבל ממש קצת קר. אולי אפילו לא קר בכלל, אלא רק עקצוץ מעצבן של רוח קרירה שנשבה מהחלון. ואולי, באמת קר.
אני לא יודעת מה זה אומר, אבל עצם זה שעשיתי את זה גרם לי לחשוב שאני לא אנוכית, או - אני אוהבת את אמא שלי, מה שברור XD. ולתהות מה יקרה כשאני אהיה גדולה יותר. האם אני אמות בדרך כלשהי שתהיה אמיצה במיוחד? או שזו תהיה התאבדות, הדבר הכי פחות אמיץ (ברוב המקרים) שאפשר לעשות? האם זה יהיה חוסר אומץ או מחשבה של אדם אחר שיגרום לכך? או סתם מוות שקט בבייתי ממחלה כלשהי או מזקנה.
כמובן אני לא יכולה לדעת. והמחשבה שהייתי יכולה ליישם את כל הדברים האלה שאומרים; "תחיו כאילו אין מחר, תרקדו כאילו איש אינו רואה אתכם, תשירו כאילו איש אינו שומע אתכם.." אבל אני בחיים לא אעשה את זה. אני לא יודעת אם זה הכבוד העצמי המופרז שלי או הבטחון העצמי הנמוך מאוד שלי. ייתכן שזה שילוב של שניהם.

עוד דבר מעצבן שמתווסף לתוצאות הרבות של חוסר היכולת המסוים הזה שלי הוא שאינני יכולה להיפתח בפני בנים. המחשבה על להיות חברה של מישהו רק מתוך "להתנסות בקשר איתו", היא מוזרה לי. תמיד חשבתי שמישהו שיהיה חבר שלי אי פעם זה מישהו שאני אהבתי, ולגלות שגם הוא אוהב אותי. כמובן שהמציאות לא כזאת, וצריך לתת דחיפה לקשר כדי שהוא יתממש ויגיע אל מיצוי מסוים. אבל עדיין - לחשוב על זה ככה, שאני אהיה חברה של מישהו בלי להרגיש אליו שומדבר מיוחד בהתחלה, היא די מוזרה.
אני חושבת - שאם יהיה לפחות קליק אחד קטן, משהו שיחבר אותי אליו, משהו שידליק אותי בו, ואז, אולי אני אצליח להתחיל בקשר. אאבל אי אפשר לדעת בלי לנסות.
למען האמת - אני לא חושבת שאני צריכה קשר, ואם לחשוב על זה עוד יותר לעומק - אני לא ממש רוצה אף אחד במאה השנים הקרובות. גיליתי שלהיות בודדה עדיף מאשר שיהיה מישהו סביבך, כי רוב הזמן מתבזבז תמיד ומשהו רע תמיד צומח מכל ה"ביחד". כמובן - ברגע כזה של חשיבה באות אלי המחשבות הטובות שחוויתי כשהיו אנשים סביבי, שניסו להגיד לי שזה צעד לא נכון לחשוב ככה, שחברתם של אנשים היא יתרון בחיים האלה.. המחשבות הטובות אולי חיזקו אולי,  והן כנראה שוות למחשבות הרעות, כי תמיד חזרתי לחשוב על זה, ותמיד הגלגל חזר על עצמו.
בגלל זה - אני מניחה שהחיים נותנים לנו להתנסות בהרבה דברים, להיות לבד, להיות בחברה, לסבול, לשמוח - לטעום מהכול. הבעיה היא שאי אפשר לבחור במה שאנחנו מעדיפים, או לפחות, הבחירה או דרך הביצוע שלה יהיו קשים מדי, בלתי אפשריים בעליל.
חשבתי שאם אי פעם אני אמצא חבר כלשהו, או מישהו שיבוא אחריו, או כל אחד אחר שאחווה איתו, אולי, קשר כלשהו, חי וקיים כבר עכשיו. ויש סיכוי שאני מכירה אותו. ואפילו אם לא - יש סיכוי שהוא חלף בפניי פעם, אולי אף פעמיים, ולא ממש הבחנתי בו, אולי יגיע הרגע שמישהו יפגיש בינונו, או אנחנו- ביננו לבין עצמנו.
קצת מוזר לי לחשוב על זה ככה, אבל זו האמת - אני לא יודעת למה זה מוזר לי, אבל זה פשוט כך.
טוב, אם אני אמשיך לכתוב פה, ואני יכולה לעשות את זה עוד שעות ארוכות, שום דבר לא ישתנה כי אני אוציא עוד מחשבות, עוד רגשות, ואולי אפלוט משהו שאתחרט עליו לאחר מכן, בפחד שמישהו קרא את זה.. אז עדיף שאני אסיים כאן. בנימה זו הייתי רוצה לבקש מאותו אדם שאולי קורא את המילים האלה, שלעולם לא יתן לעצמו להיסחף אחרי אחרים, ובאמת ובתמים ינסה.. לחיות כאילו אין מחר.
נזכרתי פתאום בסדרה האי, זה הסולגן שלה,  סדרה נחמדה ד"א=]

אה וגם שינסה לחשוב שכל צעד שהוא עושה, אומר, גורם לו לקרות, קורה למישהו אחר, כנגדו, לחשוב כמה צעדים קדימה ולראות מה יקרה אחרי זה, או אחרי כל דבר אחר, לפעול במחשה קדימה, ולא בגלל אינסטינקט רגעי..

להתראות ;]