מזל שאי אפשר להיות לבד

הפחד שלי הוא לסטות מהדרך שבו אני שואפת להיות, למצוא את עצמי במקום שהוא לא נכון לי. וזה קןרה לי כל הזמן.

אני מפחדת לאבד את השלווה שלי, מפחדת לעשות הרבה מבלי להאמין במה שאני עושה, מפחדת לאבד ביטחון, אני מפחדת לאבד את עצמי.

ובחיים בבית, ממש קל לי להתחבר לעצמי, ואני גם פועלת ככה, אבל כשאני יוצאת החוצה, לצבא, לעבודה, ללימודים, אני מרגישה שאני לא פועלת על פי צו ליבי.

אני רוצה לחיות את חיי רק על פי צו ליבי. כמו שהלב פועם בקצב משלו, גם אני אלך את דרכי בזמני החופשי, ללא לחץ.

והאנשים כאן, וואו, הם פשוט לחוצים, הם מתוקתקים, הם לא מפספסים שנייה מהחיים שלהם, מנצלים הכל בשביל להספיק הכל, יש יעדים, יש לוחות זמנים, אני שונאת את זה. בגלל זה אני לא מסתדרת במסגרות.

ואני אחראית, אני כל כך לחוצה מכך שאני אהיה מפוזרת שאני עושה הכל יותר טוב. מקדימה תמיד, מונעת מעצמי לאכול כי אחר כך אשכח לנקות את הכל. אני לא מאמינה בזה.

אני כל כך רוצה ללמוד כלים שיעזרו לי להתמודד עם הכל, נולדתי עם אופי שונה, עם מערכת עצבים קצת אחרת, אבל אני חייה כאן, ואני אוהבת את החיים האלה, אבל בדרכי שלי.

אני מוטרדת משטויות, באמת. אני תמיד ימנע מלעשות דברים שכולם עושים, ואז לא מבינים אותי, כי גם אני לא את עצמי.

אפילו הצבא כבר ויתר עלי, כי אני לא עושה את הדברים הבסיסים שנדרשים ממני, בטענה שהכל גדול עלי ואני עלולה להשבר תחת הלחץ.

קחו סיטואציה כזאת- לחברה שלך יש יום הולדת, את צריכה לכתוב לה ברכה, ללכת לקניון שמטר וחצי ממך בכדי לקנות לה מתנה, את צריכה להוציא כסף לפני כן וגם להספיק להתקלח. יש לך 24 שעות. זה מלא זמן, ואין כמעט מה לעשות, ואני פשוט שונאת את זה. וזו לא עצלנות.

אני באמת לא יכולה להגיד ממה זה נובע, אבל זה יושב לי על הלב, זה מעיק עלי, ואז אני נמנעת מלעשות את כל זה.

אם אני כן עושה את "כל" זה, הגוף שלי פשוט מדכא את עצמו- ממש פיסית. יש לי סחרחורות ואני מרגישה מעופפת, תחושה לא נעימה, אני מרגישה שהכל סוגר עלי.

זה ה- HSP שיש לי, איבחון פסיכולוגי שיש לי, אבל אני חייבת כלים להתמודד!!