| |
|
| 1/2008
עדכון מחלה
טוב, עזבתי אתכם בפעם האחרונה לפני ריסוק ונעלמתי.
ואתם נורא, אבל ממש נורא, מודאגים.
אבל זו היתה תקופה לא משהו ולכן לא ממש היה לי חשק לכתוב פה.
למי שבאמת מתעניין.
על קצה המזלג... (למרות שזה לא נראה כך, זה ממש הקצה)
הריסוק הראשון היה ולא היה.
כלומר באתי, פקידות וכו’.
"למה אין לך את זה ? ואת זה ? ואת זה ? אוף XXX לכל המוזמנים להיום חסרים דברים. טוב בוא נוציא לך דם..."
האחות פיצצה לי את הוריד ב"הפוך של המרפק" ובגב הכף יד.
ולמרות שניסיתי להיות קול... הבהלה שלה וה..."וואי אני לא מאמינה זה התפוצץ לי !!! קצת גרמו לי להחוויר.
כל זה נגמר ברופא שיצא ואמר "אופס, המכונה התקלקלה, תזומנו שוב בעוד כמה שבועות, סליחה".
בפעם השניה היה קצר פשוט וטוב.
הריסוק מתבצע מבחוץ, ומקבלים טישטוש.
בזמן שחיכיתי מחוץ לחדר ניתוח/ריסוק שמעתי את המכונה כותשת את הבחור שנכנס לפני.
ואז כשיצא ראיתי שהוא ער !
אני נשכבתי על מיטת הריסוקים, המרדימה אמרה לרופא שהיא מתחילה, הרופא אמר לי שאני יכול לעצום עיניים.
וזהו.
התעוררתי אחרי, כשאחות גוערת באבא שלי שהוא לידי כדי שאני אתעורר ולא כדי שאמשיך לישון.
קדימה, צריך ללכת הביתה.
ואח"כ אבא נגער ע"י הד"ר שאסור לצלם.
אחרי זה הרבה מלחמות שיגמרו לי כבר את הטיפול (כי זה כואב ומציק ונורא).
הזמנה לטיפול לא נכון, ללא הרדמה.
כשהבנתי שמשהו לא בסדר בדיוק לפני, כשאני כבר ערום, מוכן, ומגישים לי את מסמכי הויתור לחתימה.
סירבתי.
שתדעו לכם שזה מצריך המון כח לסרב לרופא בכיר בסיטואציה הזאת.
בדיעבד צדקתי, אם ההליך היה מתרחש, אני הייתי מאושפז כבר באותו היום עם כליה סתומה.
שוב מלחמות, שוב בדיקות לפני ניתוח.
בפעם הניתוח עבר בשלום,
ניקו לי איזה רבע מבחנה של אבנים, פלוס אוברול כליה כללי.
מסתבר שהדבר הכי כואב בכל הסיפור הזה היה לשכב אחרי הניתוח, על הגב, 48 שעות.
כל הגוף נהיה כואב, נתפסו לי שרירים ברגליים לאיזה שבוע אחרי.
אה, והיו לנו (הינו שלושה בחדר) שתי אחיות מתלמדות, צעירות, רוסיות.
שאחת עוד לא התרגלה לרעיון שמחליפים בגדים למדים של בי"ח.
מה שאומר אם את מסתובבת עם הלבשה תחתונה כהה / חוטיני / סקסית...
זה די בולט מתחת למדים הלבנים של בית החולים.
עכשיו (אחרי שהשתנתי עוד איזה 10-15 אבנים קטנות) אני כמו חדש, רק שצריך לשתות מליון מים.
זהו, הפרק הזה נגמר.
אני מקווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
