השם הכי לא מקורי בעולם

יום ככל הימים בחורף של תל אביב, העיר עמוסה באנשים ממהרים, עטופים בדרך כלל במעילים כבדים ומלאי כיסים בהם שוכן שכרי - רכושם. הפרנסה שלי, או.. ננסח את זה ככישרון המולד שלי, הוא גניבה.  כאשר הרחוב עמוס כל כך בחיות עבודה הזזות הלוך ושוב, אין בעיה מיוחדת להיתקל באחת מהן ולבקש סליחה מיד לאחר שידי פגשה בכיסם.

ההתרגשות שבגניבה ובעשיית דבר שהוא אינו מותר על פי החוק, היא שמחזיקה אותי בחיים. פלוס הצ'ופרים שאני שולף.

אבא שלי נטש אותנו כשנולדתי. מעולם לא פגשתי בו ומעולם לא ארצה לפגוש בו מהסיבה הפשוטה ביותר, הוא נתן לאמא שלי לסבול אותי לבד. כשאני חוזר הביתה, אל הבית שמעולם לא עזבתי, אני תמיד נזכר בה ובאהבה שלה אליי. היא תמיד קיבלה אותי כמו שאני. תמיד עד אותו יום בו הופעתי בחדשות, נמחץ על ידי ערימת שוטרים אלימים לאחר ששדדתי זקנה באיומי נשק. את המראה הזה היא כבר לא יכלה לסבול. כשהגעתי חזרה הביתה לאחר ששלחה חבר לשחרר אותי בערבות התווכחנו אחד עם השני. הדברים התחממו ולבסוף היא קיבלה התקף לב קשה ונפטרה.

זה מזכיר לי את עצמי גונב בתור ילד קטן. הייתי שחום שיער עם פרצוף מנוקד בנמשים, אף סולד ישב במרכז פרצופי וגובהי היה מעל לשל החברים שלי. אני חושב שזה קרה כשמיהרנו לצאת מבית הספר לכיוון ביתו של חבר שגר קרוב מיד לאחר הצלצול שהודיע על סיום יום הלימודים. עברנו על יד המכולת הישנה שליד השער האחורי. היא הכילה את כל סוגי הממתקים ומוכר אחד זקן ומריר שהיה יושב על כסא מרופט מחוץ למכולת ורק מחכה שלקוחות יכנסו. נכנסתי למקום צפוף בלקוחות צעירים, פתחתי את מקרר הארטיקים, לקחתי את השניים שרציתי וברחתי. המוכר שם לב אליי והחל לקרטע לכיווני. בטיפשותי נלחצתי והעפתי את הארטיקים מידי על הרצפה כשאני רץ עם החבר לכיוון הבית שלו. חוסר מקצועיות מוחלט! את הפשע כבר עשיתי. אז מה לעזאזל חשבתי לי כשזרקתי את הארטיקים על הרצפה? הרי הם בטח נשברו כשפגעו בה וגם ככה אף אחד לא יכול היה ליהנות מהם יותר. טיפשות.

החלטתי מיד לנסות שוב. זה כבר היה פשע מאורגן. הגעתי עם חבר אחר שלי למכולת וביקשתי ממנו לעשות בדיוק את מה שכבר עשיתי. כשהזקן השתדל להיראות כאילו הוא רודף אחריו, נכנסתי לחנות ומילאתי את כיסי בדבר האהוב על ילדים יותר מכל - ממתקים. זאת בעצם הייתה ההצלחה הראשונה שלי. כמובן שכשהייתי צריך להתחלק בשלל החבאתי חצי ממנו והתמקחתי על השאר.

אני אפילו זוכר שאמא שלי הייתה מזכירה מדיי פעם, לפני שמתה, שכשהייתי תינוק היא לקחה אותי לבדיקות שגרתיות בטיפת חלב ורק כשחזרה איתי הביתה שמה לב שבידי זוג מוצצים חדשים. מאז ועד היום עבר עלי המון. היום אני כבר גאה לקרוא לעצמי גנב עם ותק.

נחזור לענייננו. גשם מטפטף, מפריע לי להסתכל מבעד למשקפי השמש כשטיפות המים פוגעות בהם, זוחלות מטה ומשאירות סימן מאובק. ברור שאין אני מרכיב אותם על מנת להגן על עיניי אלא אך ורק כדי להסתיר את פניי.

כשאני מושך את זוג המשקפיים מעל לאפי על מנת לנגב את הטיפות פוגשות עיניי באשה מדהימה. אחת שלא זוכים לראות כל יום. סליחה, אחת שלא זוכים לראות וזהו. היא הייתה מושלמת. חד פעמית. שיערה שחור חלק, עיניה תכולות, פניה נדירים ביופיים, גופה ארוך ורזה ושדייה ניתנו לה בנדיבות.

החלטתי שאותה אני צריך לדפוק. לגשת אליה, לדחוף לה יד ולצאת עם מזכרת.

שתי דקות אחר כך היא כבר נעלמה באופק העירוני האפור ואני ידעתי שאת מראיה אני לא אשכח. במיוחד כשהארנק שלה נמצא בידי. במבט חטוף על הארנק גיליתי תמונת פספורט שלה עם אהובה כנראה, והמון, המון כסף. אחרי ההצלחה המסחררת שלי החלטתי לסגור לעצמי את היום. גם ככה עובר עליי שבוע מוצלח מבחינה עסקית.

חזרתי הביתה תשוש אחרי יום עבודה מעייף, הנחתי את תיק השלל שלי על יד דלת הכניסה, צמוד לשידה הקטנה עליה הונח הטלפון, ומיד פשטתי את בגדי במטרה להיכנס להתקלח. כשהושטתי את ידי אל ידית דלת חדר האמבטיה הטלפון צלצל. מיהרתי לענות.

"הלו?" שאלתי כשאני חושב לעצמי למה אני מדבר באנגלית.

"שי סטילר נמצא?" נשאלתי בחזרה.

"שי סטילר מדבר. מי רוצה?"

כשנותקה השיחה ואף אחד לא צלצל חזרה הבנתי שכנראה אין רוצה. היה לי מוזר.

נכנסתי להתקלח כפי שתכננתי. המקלחת החמה והארוכה שלקחתי הייתה בדיוק מה שהייתי צריך. אם רק המדהימה שכייסתי היום הייתה מחכה לי מחוץ לחדר האמבטיה על מיטתי, לשעבר מיטת הוריי, הייתי המאושר באדם. יצאתי מהמקלחת מכוסה במגבת ספוגת מים כשלפתע עלה רעיון מבריק במוחי. שיניתי כיוון כשהיעד החדש היה תיק השלל שלי. כשהגעתי לקרבת דלת הכניסה לא ראיתי אותו שם למרות שהנחתי אותו על יד השידה. נלחצתי לרגע והתחלתי בחיפושים. מצאתי אותו מונח זרוק על שולחן הסלון כשתוכנו מפוזר על הספה. כנראה שמהעייפות לא זכרתי שהזזתי אותו, כמו שמהעייפות לא זכרתי שאת הארנק שחיפשתי ונבהלתי בעקבות חסרונו על הספה, הכנסתי לכיס המעיל שלי ולא לתיק. שלפתי את המעיל מעל לקולב הבגדים שבחדר השינה והוצאתי מתוכו את הארנק שעשה לי את היום. חזרתי לחדר ונכנסתי למיטה כשבידי הארנק, פתחתי אותו והתחלתי לחטט. 1384 ₪ במזומן העלו עליי חיוך. תמונת הפספורט הרחיבה אותו כשתלשתי את החלק בו בן זוגה הופיע ואת החלק בו היפיפייה הופיעה השחלתי אל תוך פינתה של מסגרת תמונת אמי שעמדה על השולחן הקטן הצמוד למיטה. החיוך הפך לצחקוק קל כשמצאתי שקית ניילון קטנה ובתוכה כדור לבן אחד ומסכן. הבנתי שיש לי עסק נרקומנית צעירה.

בתעודת הזהות ששכבה בארנק תמונתה הופיעה תחת השם נגה ליפט, היא הוצגה כקטנה ממני בשנתיים ולשמחתי הרבה מצבה המשפחתי הוגדר כרווקה.

נרדמתי מאושר.

התעוררתי לעוד יום חורפי וחשוך. קמתי מהר והתחלתי להתארגן. לאחר שסיימתי להתלבש אכלתי ארוחת בוקר שכללה דגנים, טוסט וכוס מיץ תפוזים, העליתי את התיק על גבי ולכיסי הכנסתי את הטלפון הנייד שלי, מפתחות הבית ואת ה.. רגע.. רגע.. רגע.. איפה הארנק שלי?? התחלתי בחיפושים מפרכים שעיקבו את היציאה שלי מהבית בשעתיים פחות או יותר. יצאתי כנוע, ללא ארנק, וללא רעיון לאן הוא יכול היה להעלם. הגעתי לרחוב אלנבי והתחלתי בעבודתי. שעון 'רולקס' יוקרתי וארנק בשעה הראשונה. שני ארנקים ריקים מכסף בשעה השנייה. 20 ₪ שהרמתי מהמדרכה לאחר שנפלו למישהו מהיד בשעה השלישית. אבן קטנה שמצאתי בתוך אחד העציצים ברחוב בשעה הרביעית וכן הלאה.. יום גרוע. עשיתי לעצמי הפסקת קפה באחד מבתי הקפה הזעירים היושבים על הרחוב ונתתי לעצמי עוד הזדמנות. מסתבר שההזדמנות הייתה טובה ביותר. איש עסקים עטוף דולצ'ה דא גוואנה, אוחז בידו מזוודה המיועדת לנשיאת מחשב נייד חלף על פניי. ניגשתי אליו.

"סליחה, אדוני?"

"כן בבקשה, רק תמהר.." ענה לי.

"טוב, אם אתה מתעקש.. תוכל להסביר לי איך אני מגיע מפה למגדלי עזריאלי?"

"צלצל לחברת מוניות ושאל אותם. יום טוב." הוא התחיל להתרחק.

"אדוני! אין לי מאיפה לצלצל!"

הוא הסתובב אליי בפרצוף עצבני וקרא לי אליו.

"אני אתן לך שיחה, יש לך חצי דקה."

הנה! הנה! חשבתי לעצמי. הוא הניח את המזוודה עם המחשב על המדרכה כדי להוציא ממנה את הפלאפון. זאת הייתה ההזדמנות שלי.

"תודה." צעקתי כשבידי התיק ואני רץ לכל כיוון המתרחק משם.

"בן זונה! אני ממהר! בוא הנה!" שמעתי אותו צורח. אז, בחלקיק השנייה שהבטתי אחורה, הבנתי שאני במרדף. התחלתי לרוץ בין בנייני תל אביב בעלי הסגנון המיושן של העיר ולאחר עשרים דקות של ריצה בלתי פוסקת עברו לי המון מחשבות בראש, בתוכן שאלתי את עצמי אם כדאי לי לחזור ליסודי, להניח את המחשב על הרצפה ולהמשיך לרוץ, קיללתי אותו על הכושר הספורטיבי שלו והתנחמתי בעובדה שישנתי הרבה ויש לי עוד כוח. כשהחלטתי להמשיך, נתקלתי באבן כבדה שהונחה כאילו במיוחד בשבילי על המדרכה ונפלתי. ראיתי אותו מתקרב ומתקרב. לפתע הגיחה דמות מסתורית מכוסה במעיל שחור ארוך וכובע שהפריע לראות את פנייה, זרקה עליי שמיכה קרועה ומלוכלכת ונשכבה לידי. הרגשתי הומלס. אז הבנתי - זו הייתה הכוונה. כשראיתי מבין החורים שבשמיכה את אותו אדם עסוק עובר אותנו בריצה נרגעתי.

"איך תוכל להודות לי?" הדמות השוכבת לצידי שאלה בקול נשי.

"אין לי מושג אבל אם כבר אנחנו שוכבים.." עניתי לה, הרגשתי מתוחכם.

היא קמה במהירות והחלה להתרחק. רצתי אחריה, תפסתי בזרועה וסובבתי אותה אליי. נדהמתי ממה שראיתי אבל המשכתי.

"תראי מה זה. אין טיפת נימוס בארץ הזאת. תאמיני לי. היית מוכנה לחשוב על לעזור למישהו ואז לברוח בלי להגיד שלום?"

"שלום שי, להתראות." ענתה לי והמשיכה להתרחק.

מאיפה היא יודעת איך קוראים לי? משונה. הייתי חייב לברר. רצתי אליה שוב. הפעם עקפתי אותה ונעמדתי מולה.

"אמרתי לך אי פעם איך קוראים לי?" שאלתי.

הבחנתי בה נועצת מבט נוקב בעייני. היא התקרבה אליי לאט מאד. שפתיה כמעט נוגעות בשלי. עצמתי עיניים ומצאתי את עצמי מחכה כשהיא מיהרה לשנות את כיוון פיה לאוזני ולחשה.

"אני רוצה את הארנק שלי. מחר. פה. אותה שעה. גם אתה תקבל את שלך בחזרה."

"אז אלייך הארנק שלי נעלם!"  מלמלתי בחוסר שליטה. "אבל.. אני לא יודע אם שווה לי להחזיר לך אותו."

טון הדיבור שלה נהייה רציני יותר כשחזרה על הזמן והמקום ואז חיוך ערמומי התנוסס על פניה. היא הרימה את ידה, מתחה אותה לאחור וזרקה אותה לכיוון פניי. אפשר לומר שבין הלחי שלי וכף ידה היה ניצוץ כמעט מידי. ולחשוב שהם בקושי בילו יחד.

"תעזוב אותי כבר! תעזרו לי! הוא מכריח אותי! תעזרו לי!" היא צרחה כשהלחי שלי עדיין בוערת וסימן ידה צרוב עליה. כשאנשים התחילו להסתובב ולהתקרב החלטתי שהיא ניצחה וברחתי משם.

כשהתארגנתי לצאת מן הדירה למקום המפגש שלי ושל נגה העדפתי להשאיר בביתי את השקיק המכיל בתוכו כנראה את הסם בו השתמשה. כמה נחמד מצידי לגאול אותה מן העתיד המחכה לכל נרקומן. לגאול אותה ממוות מוקדם. לקחתי את שאר דברי ויצאתי.  הגעתי למקום המפגש בדיוק בזמן אך היא לא נמצאה שם. לאחר כמה שניות שעברו במהירות ניגש אליי בחור רחב וגבוה. שיערו הג'ינג'י הארוך היה אסוף אל תוך גומייה. אפשר היה להרגיש את השרירים העצומים שלו כשתפס בכתפי. זה היה הבחור מהתמונה. הבחור שתלשתי וזרקתי לפח. הוא תפס את כף ידי ולחץ אותה בחוזקה כשחיוך עקום על פיו.

"את הארנק." דרש ממני.

"גם לי נעים להכיר אותך מר בחור. את הארנק שלי קודם." תשובתי גרמה ללחיצתו להפוך למעיקה יותר.

"את הארנק. עכשיו." אמר כשמבטו נעוץ בעייני. החלטתי להשיב מלחמה ומיקדתי את עייני לכיוון עיניו. אחרי נצח הוא נכנע והחל להסגת. חשבתי שהצלחתי. הוא הסתובב והחל להתרחק ממני. זו ממש נעשית שיטה לאנשים שרוצים ממני משהו. להסתובב ולהתרחק.

"וואו! וואו! לאן אתה חושב שאתה הולך?" וכמו מטומטם דחפתי את אחת מאצבעותיי לפתח הצווארון שלו ומשכתי אותו לכיווני. הענק פנה אליי והפגיש לבטני את אגרופו. אני מצידי לא התעסקתי בכאב. הארנק שלי חזר אליי בשנייה שהייתה לי את ההזדמנות.

"אתה חזק אתה. איך אתה עושה את זה?" מלמלתי בקושי, מנסה להחזיר את האוויר לריאותי. נראה היה כאילו שממש עליתי לו על העצבים.

"את הארנק. הזדמנות אחרונה." אמר.

"אין בעיה. את שלי כבר קיבלתי." שלפתי אותו מכיסי והשווצתי בכישרון שלי. הענק נראה מופתע.

"ועכשיו הארנק של נגה. תן לי אותו כבר!"

לא התכוונתי להסתבך יותר אז מסרתי אותו.

"אנחנו נתראה?" שאלתי. "זאת אומרת, אני ונגה, נתראה? אתה מוכן למסור לה דרישת שלום ממני? היא ממש יפה הנגה הזאת. הייתי עושה לה דברים. אז תמסור לה?"

פני הג'ינג'י קיבלו את גוון שיערו. "תתרחק. עכשיו."

עשיתי את עצמי עוזב ולאחר כמה שניות עצרתי, הסתובבתי ופתחתי במסע בלשות. הייתי חייב לדעת איפה הנגה הזאת נמצאת ולמה היא דווקא עם היצור.

בסופו של דבר הגעתי לכיכר המדינה כשמר בחור עדיין הולך ואז קרה הדבר הנורא ביותר שיכל לקרות.

"שי!" ניסיתי להתעלם.

"שי! בוא הנה!" לאחר מסע חשיבה קצרצר הגעתי למסקנה שלהגביר קצב הליכה אני לא יכול מכיוון שמר בחור לפנים, החלטתי להסתובב. לצערי.

"מה נשמע שיושקה?!" הנהנתי בחיוך מאולץ. זה היה אפרים, האדם ששחרר אותי בערבות. האדם שגרם לאמא שלי להדהים אותי. עד היום אני לא מבין מה היא מצאה בגבר מבוגר כל כך. איך היא הייתה מסוגלת לאהוב אדם שגילו גדול ב-14 שנים משלה. הוא אהב להתייחס אליי כאילו שאני נכד שלו.

"עדיין עושה צרות?" שאל אותי.

"אני משתדל שלא. אתה יודע, פה ושם בנק."

נשימותיו של הזקן בן ה-67 נעשו כבדות והוא החל להשתעל.

"תירגע אפי. אני צוחק."

"אוייש, כמה שאתה הבהלת אותי שיושקה. כמעט והבאת לי התקפת לב. הנה, קח סוכריה."

איבדתי את סבלנותי וגיליתי שאני איני יודע לאן הענק הלך. "לא תודה. אני מאד ממהר. חייב לזוז. תשמור על קשר."

"אין לי בעיות ילד. אתה יודע איך למצוא אותי. להתראות." ענה בחיוך מקומט.

כשהבנתי שאני לא הולך למצוא את מר בחור הג'ינג'י לפחות החלטתי לתת לו כינויי מעניין. מהיום הוא בשבילי הענק הכתום. נעים לי להכיר. השתעשעתי עם מחשבותיי בדרכי חזרה הביתה בתכנונים של הפגישה הבאה שלי ושלו ואיך אני אצליח לעצבן אותו עם שמו החדש עד שהגעתי לגרם המדרגות המוביל לכניסה לבניין שלי, שם נחת לי משהו כבד על הראש. המכה כאבה כל כך שאיבדתי את ההכרה.

התעוררתי ישוב על כסא. מרגיש כאילו משאית נעצרה לנוח על הראש שלי. עיני כוסו בחתיכת בד שחורה ועליה סלוטייפ. לא ידעתי היכן אני נמצא. כשניסיתי להרים את ידי בכדי לתמוך בראש הכואב גיליתי שאני קשור בחזקה לכסא. לאחר דקות ארוכות שמעתי מישהו נכנס לחדר.

"אתה מרוצה מעצמך, שי? מהעבודה שלך?" שאל קול גברי צרוד ומוכר. אך לא היה הוא של הענק.

"שחרר אותי ואז אענה לך." דרשתי כשאני בטוח שאם אשדר קשיחות אותו אדם ינהג בי בזהירות יותר.

האדם שהתהלך בקרבתי צחק כמה שניות ואז תפס בשיערי, קרב את פיו לאוזני ולחש בקול צורם.

"אני נותן פה הוראות." הוא עזב אותי והמשיך להסתובב סביבי. "עכשיו, ענה על השאלה."

"תחזור עליה. אני לא זוכר מה שאלת." עניתי, הפעם בקול רועד יותר.

הוא נעמד, קרב את פניו אל פני כך שנפגשו וצרח משהו על כך ששוב הוראתי לו. מיד לאחר שסיים לצרוח הרגשתי את אגרופו נוחת על אפי. המכה הייתה משתקת. נאנחתי מכאבים ואז הוא המשיך.

"אתה מדמם. אני עוד מעט אחזור עם תחבושות ועם הצעה בשבילך. תחשוב מראש על להסכים לה." הוא סיים את המשפט אבל אינו זז ממקומו. "אני מחכה לאיזה שהוא סימן ממך. הבנת מה שאמרתי?"

"הבנתי." הצלחתי לפלוט.

מעולם לא חשתי נחות כל כך. לא הייתי רגיל למצבים כאלה. מצבים בהם הייתי נתון בפחד. אני איני נרתע בדרך כלל מכאב. אך זו הייתה הפעם הראשונה שפחדתי מכאב שיביא אותי בסופו של דבר למוות.

הוא חזר והידק לי תחבושת אל אפי המדמם. צעקתי מכאב כשעשה זאת.

"קח, תחזיק את התחבושת ותקשיב לי טוב."

הנהנתי וקיבלתי את התחבושת לידי. "אממ.. אפשר..  אפשר לשאול משהו לפני?" התחננתי לדעת למה זה מגיע לי.

"אני הולך להגיד את הדברים פעם אחת בלבד. הבחירה תהיה שלך. וההצעה בנויה על שתי אפשרויות. האחת מהן היא להירצח על ידי והשנייה לעבוד בשבילי עד שאשחרר אותך. אבל לעבוד בכל תנאי ובכל עבודה שאתן לך. לא משנה מה היא תדרוש ממך לעשות וכמה קשה היא תהיה לביצוע."

שתקתי. לא ידעתי מה לענות. ידעתי שאם אעבוד אצלו אהפוך לעבד לכל החיים ומבן אדם כזה נראה שקשה לברוח. המשכתי לשתוק.

"אני חסר סובלנות היום. אני סופר עד עשר ובעשר אני אחליט בשבילך. אחת." יכולתי לשמוע שהוא שלף צרור מכיסו. "שתיים." הוא ניגש לצידי ופתח כנראה מנעול עם אחת המפתחות שהיו לו. "שלוש." מתוך המגירה שפתח הוציא חפץ כלשהו. "ארבע." נזכרתי שאני צריך להחליט אז עזבתי את מה ששמעו אוזני וניסיתי להתרכז בחשיבה לשווא מכיוון  ששמעתי קול טעינת אקדח. "תשע."

"בבקשה ממך!" צעקתי.

"עשר. ההחלטה היא שלי." הוא נעמד מאחורי והצמיד לי אקדח לצוואר. "לילה טוב." אמר בנימה מתחכמת.

שניה לאחר מכן הכאב בצווארי התפשט ועבר אל כל גופי. נרדמתי מיד.

הפעם התעוררתי על מיטה ללא כיסויי על העיניים. הבנתי שכנראה הבחירה שלו הייתה לשמור עליי. הרמתי מבטי בניסיון להבין איפה אני ללא הצלחה. חדר השינה לא היה מוכר אבל הוא גרם לי להילחץ. הוא היה מרוהט בטוב טעם, מה שמעיד על כך שהסתבכתי עם קבוצת פשע מאורגנת בעלת רקורד עשיר של עסקים בלתי חוקיים מוצלחים או עם אדם שעושה כסף מלחטוף אנשים. עניין אותי לדעת אם זה הענק או אחד מחבריו. החדר נראה שהשקיעו בו מיליונים. מולי עמד כסא ועליו קבוצת חבלים חתוכים, כנראה הכסא שעליו התעוררתי קודם לכן. מצידי האחד עמד שולחן עבודה עם כמה מגירות שאפשר לפתוח רק בעזרת מפתח מתאים. על השולחן עמדה מזוודה. מהצד השני שלי  הוצבו שתי דלתות, שיערתי שאחת מהן מקשרת את החדר אל שאר הבית והשנייה לחדר רחצה פרטי. צדקתי בקשר לחדר הרחצה. הדלת השנייה הייתה נעולה ולכן לא ידעתי אם צדקתי לגביה. כשנכנסתי לחדר הרחצה מצאתי בגדים במידה שלי, שמפו ומגבת. המראה הגדולה העמידה מולי את מה שהכרתי כעצמי. ההבדלים היו שאפי היה עקום ונפוח ושיערי קיבל גוון אדום לאחר שהדם נקרש עליו פלוס כמה שריטות בזרועותיי. השימוש במקלחת היה כבר מובן מאליו. נעלתי את דלת חדר הרחצה כשאני בתוכו, הסרתי מעליי את בגדיי ושטפתי את עצמי. זו הייתה המקלחת הכי טובה שהייתה לי. כשיצאתי מהאמבט לבשתי את הבגדים שחיכו לי על הכיור היוקרתי. לא הבנתי מה פתאום מפנקים אותי רגע אחרי שרצו לרצוח אותי. חזרתי לחדר במטרה להמשיך לישון. התכוניות שלי נהרסו מיד לאחר שפתחתי את דלת חדר הרחצה כשראיתי אותו יושב על מיטתי. הייתי המום. המום עד כדי כך שלא יכולתי לזוז.

"איך הייתה המקלחת?" שאל אותי. לא יכולתי לענות. "שי?" הפעם טון הדיבור שלו העיר אותי.

"בסדר. המקלחת הייתה בסדר."

"כפי שאתה מבין, אתה עובד אצלי עכשיו. אתה מבין את זה, נכון?" הנהנתי שכן.

"אם כך אז הכל מצוין. ארוחת הערב תוגש בשבע וחצי בחדר האוכל. תמצא אותו לבד. לא כדאי לך לנסות לברוח כי אני אמצא אותך. זה לא היה קשה מדיי בפעם הקודמת. בכל מקרה, תעשה את מה שתכננת לעשות, כנס לישון בינתיים. בארוחה אני אתן לך כבר משהו לעשות." הוא קם ויצא מהחדר.

נכנסתי למיטה מלא מחשבות בראש ולא הצלחתי להירדם. מאיפה הצורך הנקמני הזה שלו? מה כבר עשיתי לו? קשה היה לי להבין ולבסוף וויתרתי. החלטתי שכרגע אני צריך להתעסק בלהתרגל לעובדה שהחיים שלי תלויים במישהו אחר.

הרמתי את הראש כדי לבדוק את השעה. עמדו לרשותי עשרים דקות לרדת לאכול. ניצלתי את הזמן הנותר בסירוק שיערי וניקויי שיניי. כשהרגשתי אלגנטי מספיק יצאתי מהחדר אל מסדרון ארוך ומלא בדלתות והתחלתי בחיפושים אחרי חדר האוכל. לאחר כמה צעדים גיליתי גרם מדרגות רחב המוביל לקומה תחתונה והשתמשתי בו. כשהגעתי למטה עמדה מולי דלת כפולה ענקית. הנחתי שזו דלת הכניסה לבית. לאחר השתהות קצרה בשאר חדרי הקומה נכנסתי לחדר קטן יחסית לחדרים האחרים. במרכזו של החדר ניצב שולחן ארוך ומרשים במידותיו. מסביב לשולחן עמדו 8 כסאות, אחד בכל ראש שולחן ושלושה בכל אחד משני צידיו האחרים. כשראיתי את החוטף שלי הבנתי שאני עוד לא יודע את שמו.

"בוא שי, שב. תרגיש בבית. אני לא רואה למה לא? הרי זה עכשיו הבית שלך."

התיישבתי על אחד מהכיסאות האמצעיים. "אתה מוכן בבקשה לגלות לי איך קוראים לך?" שאלתי בסקרנות.

"בוודאי." ענה לי בקול הצרוד שלו. "דניאל הרמן. ואחרי הכל, נעים להכיר."

"אני עוד צריך לחשוב על זה." עניתי בחיוך, מתפלפל שהוא ייקח את זה בהומור. הוא צחקק. "אתה יודע מי אני."

"תזכיר לי. שי..."

"סטילר." עניתי לו.

"אז מה סטילר? אתה בחור מוכשר. אבל גם בחורים עם כשרון כמו שלך.. לא. סליחה, תיקון טעות. במיוחד אנשים עם כשרון כמו שלך צריכים לדאוג לעצמם. איך הרשת לעצמך להיחטף? זה לא פוגע בעסקים?" דניאל החליט להתגרות בי. לא ידעתי מה לענות אז הנהנתי ועשיתי את עצמי משתעשע ממה שאמר. "חכה רק רגע אני אגש להביא את האוכל." הוא עבר אל החדר הצמוד וחזר מיד כשבידיו שתי צלחות גדולות ועליהן סטייקים ותפוחי אדמה עשויים על האש. תאבוני גבר עליי וקפצתי על הצלחת כמו חזיר לבוץ.

"אתה מבין שאני רוצה את המחשב שלי בחזרה? אתה תביא אותו כשתחזור הביתה לארוז." זהו. התיאבון עבר. אני עובר לפה רשמית. חיי הם שלו עכשיו. הבן זונה הזה עוד ישלם על מה שהוא עומד להעביר אותי. ברגע המתאים אני אגאל אותי מייסוריו.