בסוף שנות השמונים, כשמרבית חברי לבית הספר היסודי היו עסוקים בקיילי מינוג וג'ייסון דונובן והמלחמה בין עופרה וירדנה, אני כבר ידעתי שאפשר להתאהב בקול. אחותי, שגדולה ממני בשש שנים וחצי, הייתה בגילאי ההתבגרות שלה דיירת קבועה בפינגווין ובהתאם חשפה אותי בבית למוסיקה שלא הושמעה ברשת גימ"ל. שמענו את הקיור והסיסטרז אוף מרסי, פיטר מרפי, שינייד אוקונור והסמית'ס.
How soon is now
מה שהתחיל כנסיון לחקור למה הזמר עם הקוצים המוזרים שר על פה גדול מהדרדסים ("פה גדול אוכל הכל") ב- Bigmouth Strikes Again המשיך כסיפור אהבה. בתחילה כמנגינה ששמעתי בלופים חוזרים ומרגע שקניתי את מערכת המיני של סוני בכתה ט', התחילו הדיסקים להיערם. הקול של מוריסי חדר לי לנשמה. אחר כך גם באו המילים.
Bigmouth Strikes Again
The World Won't Listen היה הדיסק הראשון שלהם שקניתי בגלל Panic, השיר הראשון בדיסק וככל הנראה המפורסם ביותר בו, בשל השורה האלמותית Hang The DJ. השמועה מספרת שהשיר נכתב על שדרן רדיו אנגלי, שמיד אחרי הודעה על פיגוע של המחתרת האירית איפשהו ברחבי אנגליה המשיך עם המוסיקה כרגיל. מוריסי, כמו במרבית שיריו, מבקר. הפעם, את הבחירה לשדר עניינים כרגיל.
Panic
שיריהם של מוריסי את מאר (גיטריסט הסמית'ס, כותב המוסיקה למילותיו של מוריסי ומי שנטען להיות בן זוגו של מוריסי כמה שנים) התאפיינו בביקורת על הממשל, על המלכה (The Queen Is Dead)בהטפה לצמחונות (meat is murder)ובשחיטת פרות קדושות באופן כללי, אבל אני דווקא התחברתי לתהומות הנפשיים ולאומללות ששידר מוריסי. המילים הקשות שלו חדרו לי לורידים והעבירו לי לילות עצובים. הייתי שוכבת במיטה וצוללת איתו כשהוא שר Last night I dreamt that somebody loved me כי מוריסי יודע להיות החבר הכי טוב של הדכאון. עד היום, בכל פעם שאני מרגישה ירידה במצברוח אני בורחת אליו ואל הסמית'ס, תמיד מוצאת את השיר הנכון שיגע בי ברגע הנכון ולמרות שהמילים שלו יכולות לדחוף אדם לקפיצה תחת גלגלי משאית, אני מוצאת בהן נחמה. מישהו היה שם קודם, עוד יש לי סיכוי. יחד איתו אני מייחלת למישהו שיבוא ויוכיח לו (ולי) את ההיפך, שיש אהבה בעולם ושיחד נמצא אותה. אתה עוד תראה, סטיבן פטריק!
Last night I dreamt that somebody loved me
אני מקשיבה לקול המהפנט וחולמת על לונדון. חיים אחרים, טיול בפארק, מעיל גשם ומטריה, פיש אנד צ'יפס, סנדוויץ' של מארקס אנד ספנסר, אפרוריות אהובה, כניסה שמעלה זכרונות ל-HMV באוקספורד ליד המארבל ארץ', בארים אפופים מלאים באוהדי כדורגל ואוטובוס אדום דו-קומתי. דמיינתי שאני האור שלעולם לא גווע בthere is a light that never goes out ועד היום אני מחייכת למשמע אחד ממשפטי האהבה הכי קריפיים שנכתבו: To die by your side what a heavenly way to die. כי מה זה אם לא אהבה?
דר איז א לייט
כשהסמית'ס התפרקו פנה מוריסי לקריירת סולו ודווקא שם התחברתי אליו פחות. את סווידהד למדתי לאהוב דווקא בדיעבד, כשגיליתי שברט אנדרסון בחר לקרוא ללהקה שלו סוויד
על שמו של האלבום של הסולן הנערץ והצליח לגעת בי באופן דומה במשך כמה שנים.
Suedehead
ב-2004 הוציא מוריסי את דיסק הסולו הכי טוב שלו לטעמי והחזיר אותי שנים אחורה. האלבום כולו מעולה, אבל הפסגה שלו בטרק מס' 3, כי גם אני סלחתי לג'יזס.
ולסיום, אחד השירים האהובים עלי ביותר הוא Interlude, הדואט של מוריסי עם סוזי מהסוזי אנד דה באנשיז ומדהימה בפני עצמה.
שיר לילה לחורף. תבלו.
Interlude
תודה לפוסי גאלור ששיתפה אותנו ברומן שלה עם מוריסי.
איזה כיף להתחיל את השבוע ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
