הם יודעים לכתוב והם יודעים להתאים מוזיקה לטקסט שלהם.
The Gathering קיימים כבר 15 שנה והוציאו 13 דיסקים. אני מכיר אותם פחות משנה ושמעתי רק ארבעה דיסקים שלהם, אבל שמעתי מספיק כדי להיות בטוח שאשמע כל מה שהם אי פעם הקליטו.
לכבוד הפוסט, הלכתי לקרוא עליהם קצת. מגדירים אותם מטאל ופרוגרסיב שזה אף פעם לא משהו רע לומר על להקה. אבל גם בלי להיכנס להגדרות של מה זה מטאל ופרוגרסיב (והמהדרין היו מוסיפין: מה הקשר בין השניים?), זו להקה שמשקיעה בלחן שעוטף את הטקסט שלה, ואם שיר מסוים צריך לחן באורך עשר דקות אז זו תהיה הצורה הסופית שלו, גם אם זה אומר שכנראה לא ישמיעו אותו בגלגלצ.
את רוב המוזיקה שאני שומע, אני שומע מאז התיכון/צבא. אני לא אומר שכלל לא התפתחתי מאז, אבל דיסק מסוים תמיד מתחבר לי לתקופה מסוימת מסוף כיתה י"א, או מהשנה ההיא אחרי הצבא, ולא חשוב האם היום אני מבין אותו לגמרי אחרת. לכן, קשה לי להתחבר למוזיקה שהכרתי בשנים הפחות מעצבות של חיי. אני יכול להגיד על מישהו שהוא מעולה, אבל בגלל שהכרתי אותו קצת מאוחר מדי, הוא לא מזיז לי.
שיחקו אותה, The Gathering, והם כן מזיזים לי. רק שבגלל שאני כבר זקן וחכם (פחחח) לא מעניינים אותי שירי אני-עצובה-כי-הוא-עזב-אותי שכנראה אין להקה שמצליחה לא לכתוב אותם.
השיר הראשון שתפס אותי הוא Travel מתוך Sleepy Buildings , המאוחר מבין הארבעה.
חופש זה נושא טוב לכתוב עליו, אבל זה שאתה להקת פרוגרסיב לא אומר שאתה צריך לכתוב כמו שכתבו לפני שלושים שנה. אז הם אכן לא כותבים ככה:
To feed your distrust
And fill it's mouth with the desire
to soulfully be one with your creation
זה משהו שהייתי צריך לשמוע לפני שהתחלתי לכתוב, ועדיין כדאי שאשנן.
רק אחרי שהוגדרה המטרה, הם הולכים לכתוב איך משיגים אותה:
Not a subject to control
you call upon a higher power
for help and inspiration
The Gathering פועלים כבר שני עשורים והם פוריים לעילא, כך שיפה לעקוב אחרי ההתפתחות וההתמקצעות שלהם. חמש שנים לפני הדיסק לעיל, הם הוציאו את How How to Measure a Planet שכולל קטע אינסטרומנטלי של חצי שעה. יוצא לי לשמוע אותו בעיקר בפקקים בדרך הביתה, אבל אני בטוח שיש דרכים טובות יותר להפיק ממנו את המיטב. אני לא כזה בקיא בתיאור מילולי של יצירות מוזיקליות, אבל אם אגיד שהוא הזכיר לי את Echoes של פינק פלויד, אחמיא לשתי היצירות.
דיסק אחר שאני שומע כבר איזה חודש רצוף (טיפוס אקלקטי שכמותי) מרמז שכנראה גם הם שמעו הרבה מוריסי כשהיו קטנים:
To feel this great urge
To hold and embrace you
I slowly dry out
I shrink and shrink
Until I'm gone
Nothing to make out of me
Oh what the hell went wrong
My heart gets pulled out
Into your direction
It's no use
You have forsaken me
The Gathering הפכו רועשים פחות ופחות ככל שהיה להם יותר מה לומר, אבל גם המוקדם מבין ארבעת הדיסקים ששמעתי הוא דיסק מעולה. המוסיקה ב–Mandylion מטאלית ואחרי שמתרגלים לרעש - מי שצריך - שומעים טקסטים אופטימיים לעילא :
could it be that my dream would come true
building a machine that would actually do
what i want it to do
אני לא יכול שלא לחשוב מה היה קורה אם הם היו קיימים בתקופה שטקסט טוב מבחינת היה משהו בסגנון The lunatic is in my head, שנותן לגיטימציה לכל מגוון הרחמים העצמיים הידוע לאדם הלבן.
The Gathering הם אנשים טובים ואני שמח שיצא לי להתוודע אליהם.
טוב מאוחר.
אודיסאוס ל Music-Alley
בבלוג זה
בכל הבלוגים
