נראה שזה תמיד היה שם, אצלי בדם. המוסיקה. אני מניח שאם לא הייתי מניח אותה בצד, הייתי היום חזק בתוך עולם המוסיקה בארץ. אבל לא על האי-קריירה המוסיקלית שלי רציתי לכתוב, אלא על הענקים שהקסימו את ילדותי ונעוריי, אלה שהצליחו תמיד להרים את מצב הרוח שלי, גם אם הוא היה בקרשים ולדאבוני היו לא מעט מקרים כאלה.
שבע שנים, מילדותי עד לגיוסי לצה"ל, העברתי בלימודי מוסיקה ואימונים. סגור במקלט מיוזע, עם קרטוני ביצים על הקירות, אוזניות על האוזניים, מקלות בידיים וריכוז בעניים. כשלא הייתי במקלט הייתי מחובר לדיסקמן כשבפנים אליל האלילים, האיש בעל 8 הגפיים, התמנון, דייב ווקל. מי שהכיר לי אותו היה דורון רפאלי, המתופף של להקת "אטרף" שהיה המורה שלי במשך 3 שנים. דייב ווקל הוא לא מתופף, הוא מנגן על תופים. זה בעצם מה שמפריד בין סתם מתופפים לאלה שבאמת גדולים. כשהוא יוצא לסולו, אתה יכול לשמוע את המנגינה ולא יכול להתנתק מהידיים שלו.
המוסיקה הייתה בשבילי התמכרות. זה התחיל בקטן, שעה ביום אחר הצהריים לא יותר. ואז עוד קצת בצהריים ועוד שעה בערב. חצי שעה לפני הלימודים בשביל להתעורר, שעתיים בלילה לפני השינה. בתיכון נרשמתי למגמת מוסיקה וזה היה האות להתעסקות טוטאלית במוסיקה בלי פנאי לשום דבר אחר. לא הנוער העובד, לא חיי חברה, לא בנות, לא משפחה, לא לימודים. דייב ווקל כבר לא מספיק, מנה משולשת של דייב ווקל, וויני קאליוטה וסטיב גאד.
אם אתה מתופף בהרכב, ללא ספק האיש החשוב ביותר מבחינתך הוא הבסיסט. בס-תופים. מכונת הקצב של כל הרכב מוסיקלי. הבוכנות במנוע. אם הבס-תופים יושב טוב ביחד, בעיקר בגרוב ובפאנקי, כל ההרכב נסחף וסוחף את הקהל. קשר עין, כימיה, זרימה, המתופף והבסיסט צריכים להיות מסונכרנים ומתואמים. אם הם לא, זה פשוט נשמע רע. אני ול' ניגנו בס-תופים כמו מכונה משומנת. כשהיינו מנגנים ביחד אף אחד לא היה מסוגל שלא לרקוד. היינו חושבים אותו דבר, מנגנים אותו דבר, אפילו במעברים היינו מתואמים, בלי לומר מילה. מספיק שהוא היה מסתובב אלי, נותן חצי חיוך ושנינו ידענו לאן ללכת. ל' חי את המוסיקה עד היום באנגליה. בחלומות שלנו היינו ל' ואני כמו סטיב גאד וסטלי קלארק.
אבל מה שווה בס-תופים בלי מישהו שישלים לטריו? שילוש קדוש של בס-תופים פסנתר. וזה היה ג'. פסנתרן מחונן אז והיום, שסיים בהצלחה את לימודי המוסיקולוגיה באקדמיה למוסיקה. מה שג' יודע לעשות עם פסנתר מעט מאד אנשים בעולם יודעים. וזה מפליא אותי איך חלק מהכישרונות הופכים לענקי ענקים בעוד חלק נשארים תמיד בשוליים, חיים מהופעה להופעה. אולי זה הפחד שמונע מהם לפרוץ קדימה, אולי הנסיבות, אולי סתם מזל. מה הופך מוסיקאים כמו ג'ורג' דיוק לענקים?
מיטקה ל Music- Alley.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
