11/2006
You and me babe, how about it
Romeo And Juliet
באמצע כיתה ז' עברתי לגור בקיבוץ, עם כל החששות שצעד כזה מביא איתו. רוב חששותי התבדו, ושנות ההתבגרות בקיבוץ תרמו לי רבות אישית, חברתית, ולעניין הפוסט הזה – מוסיקלית.
את הדייר סטרייטס הכרתי לראשונה בקיבוץ. באותם הימים של שלהי שנות השמונים, זאת הייתה אחת הלהקות הכי פופולריות בין חברי לכיתה ולתיכון, והכי חשוב מושא הערצתו של חתיך הכיתה, אז כמובן שגם שלי. לפחות כך זה התחיל.
את ההכרות שלי עם הלהקה התחלתי עם -" Making Movies".
Tunnel of Lovel
קשה לי לחשוב על זה היום בלי להצטמרר קלות ממבוכה, אבל היינו רוקדים את השיר הזה בהתלהבות (איך לעזאזל רוקדים דייר סטרייטס?!) ואחרי הסולו המופלא של קנופלר עומדים ושרים בעיניים עצומות ומכל הלב:
"and girl it looks so pretty to me…"
מבוכה כבר הזכרתי?
אבל, זאת היתה ההתחלה. ומביכה ככל שתהיה, בזכותה רכשתי במיטב כספי את הקלטת, ומהר מאוד קנופלר הפך מושא התלהבותי הבתולית. התמסרתי כל כולי לקולו המונוטוני, למילים, למקצבים, וכמובן לגיטרה המופלאה.
עם האוזניות עמוק בפנים והעיניים עצומות דמיינתי את עצמי מחליקה בין המכוניות, אדישה לנהגי המוניות, עושה סרטים.
Skateaway
והיו
Espresso Love
ו-
Solid Rock
הקצביים
ו-
Hand in Hand
המתקתק
ו-
Les Boys
החתרני, שרק שנים אח"כ הבנתי אותו לגמרי.
אחרי ההתאהבות הראשונית ב-
Making movies
הגיע
Love Over Gold
שהביא איתו את הפתעת השנה, הזוכה במקום הראשון במצעד הלועזי של גלי צה"ל
Private Investigations
(רק לשם הפרספקטיבה, במצעד המקביל בגימל זכה
Eye Of The Tiger)
אבל אני דווקא התחברתי הרבה יותר ל-
Telegraph Road
שסיפק כמעט 15 דקות של הנאה צרופה, כמו סרטון בהילוך מהיר שמראה פיסת אדמה נטושה מיושבת והופכת לעיר סואנת ומנוכרת.
משם כבר הדרך היתה ברורה, הייתי בשלב ההכרחי של השלמת החוסרים.
Follow Me Home
Communique
היה הבא בתור, והוא הביא איתו קסם משכר של מקצבים איטיים, מכשפים. עד היום הוא מביא לי איתו ניחוחות של אחה"צים רגועים בקיבוץ.
אחריו, או אולי קצת במקביל, התוודעתי גם לראשון שלהם, התקליט ללא השם, שבו השיר שפרסם אותם
Sultans of swing
אבל לי דווקא היה פייבוריט אחר מהתקליט המצוין הזה:
Water Of Love
ואז הגיעה 1985, השנה שבה קרו שני דברים.
הראשון, צאתו של -
Brothers In Arms
שלמרות היותו הרבה פחות מוערך בעיניי מעריצים שרופים שכמותי, הוא בכל זאת הביא איתו קליפ
משובח (וקולות הרקע של סטינג) MTV:
Money For Nothing
אבל זה היה הדבר השולי.
הדבר העיקרי, המדהים, הבלתי יאומן שקרה ב-1985 היתה הידיעה שארצנו הקטנטונת נכללת במסע ההופעות של התקליט!
הקיבוץ היה כמרקחה. שבועות של ארגונים, תכנונים, הזמנת רכבים. מצב הרוח היה בשיאו, הציפיות היו בשמיים.
באותה השנה, כבדרך אגב, גם הלכנו לראות את Foreigner.
איש חכם אמר פעם שכגודל הציפיות כן גודל האכזבה. אז מסתבר שזה עובד לשני הכיוונים.
ההופעה של פורינר היתה מחשמלת, מלהיבה, הם תקשרו עם הקהל ואנחנו אהבנו אותם בחזרה מכל הלב וצרחנו כל שיר.
ההופעה של דייר סטרייטס היתה מנוכרת, מרוחקת, לחלוטין לא מודעת לאלפים שבאו להגשים חלום.
יצאנו הלומי אכזבה.
השנים עברו, וכשנכנסתי לקבע הגשמתי עוד חלום קטן – תמיד אמרתי שברגע שאתחיל להרוויח משכורת ראויה (ז"א לא דמי הכיס שקיבלתי בחובה), הדבר הראשון שאני קונה זאת מערכת טובה, וישר אח"כ את ארבעת הדיסקים הראשונים של דייר סטרייטס.
וכך היה. ועד היום הם מהיציאות הנוסטלגיות היותר אהובות עלי. מדי פעם, כשאני במוד המתאים, אני שמה אחד מהם בנגן ונוסעת אחורה בזמן, לימי התיכון העליזים.
סתיו ל- Music- Alley
|