היו שנים בהן חשבתי שהבעיה הגדולה שלי בחיים, היא שאינני כותב יצירה ספרותית, ורצוי ארוכה. "סיפורים קצרים הם רק שלב, בוסר!" לחש בי קול נוזף ועצבני שהוסיף "ויומן.. יומן הוא רק יומן, תרפיה, אפשר לזרוק אותו כבר עכשיו". במסגרת הניסיונות לכתוב יצירה ספרותית, פיתחתי את ה"אוטוביוגרפיה מוזיקלית" שלי. אסופת קטעים, מסודרים כרונולוגית, פחות או יותר, שנושאם הוא מוזיקה שאני קשור אליה קשר רגשי כלשהו. כבר שנים אני רוצה להביא חלקים ממנה לכאן לבלוג, אבל מפחד שיגנבו לי את הרעיון... באמת מגיעות לי שלוש נקודות לגלגניות, כי הרעיון אינו מקורי, וכבר בוצע אינספור פעמים, בבלוגוספירה (עוד תראו בהמשך שסתיו כתבה פוסט ממש דומה לשלי! מוזר, לא?) ואף מחוץ לה.
Love over gold
היה אצלנו ילד אחד בקבוצה, שי, שהיה חולה מחשבים. וכאילו לא די בזה, הוא היה ילד חוץ. הוא גם לא היה הכי נחמד בעולם. הוא היה יכול לבוא לתפוש זבוב למשל, ולתלוש לו את הכנפיים. היו לו עוד הרבה מגרעות, ובסך הכל אף פעם לא חיבבתי אותו במיוחד.
מכיוון שהיה השכן שלי, ואולי מתוך סיבות נוספות, ניסה הוא להתחבב עלי, לפעמים. וכך, יום אחד , הזמין אותי שי לשמוע להקה חדשה. "פה בארץ לא מכירים אותם בכלל. יש איזה שדרן אחד ברדיו באנגליה שהשמיע אותם כל הזמן , למרות שכולם היו נגדו." ושי שם את התקליט בפטיפון והוריד את המחט, ומה שהוא השמיע לי היה חם וטוב, כמו נס קפה (באבקה הדקה של עלית כמובן – וכי היה אז נס אחר?!) שאז כבר היינו גדולים והיה מותר לנו לשתות , עם הרבה סוכר. תוך זמן קצר אני ושי הפכנו למחתרת הדה-יר-סטרסט הישראלית. לא היה לנו ספק שאנחנו היחידים בעולם, או לפחות במזרח התיכון, שמכירים את סולטן אוף סווינג עם הסולטן ההוא, נוּ, ואת קומיוניקיי שזה משהו על הקומונה, כנראה, אבל לא קשור לפרזיטיות מהמחסן בגדים, ואת נַייקינג מוּבִיס שזה משהו שקשור לסרט [ודייויד ברוזה גם הוא שאל, אולי בקשר לאותו סרט מסתורי: "מי בתשיעי בכל נובמבר, בלי ברכה בלי שם או רמז, מי זה שולח לך סיגליות, וזה קשור בסרט?" לאיזה סרט זה קשור, לעזאזל, תהיתי כמעט עשרים שנה, עד שהגעתי לאבטיח]. את התקליטים האלו שי הקליט לי על קסטות סוני עם עטיפה אדומה, 90 דקות (עד היום אינני מבין, מה לעזאזל אפשר היה לעשות עם אלו של ה- 60 דקות?!) שהבאתי מהאספקה קטנה, שם גיצֵ'ה, שפעם עכבר אכל לו את האוזן, היה רושם לי אותם בכרטיס של קבוצת "סנונית-צעירים".
ואז יצא לדה-יר-סטרסט תקליט חדש! ולא סתם תקליט, תקליט שהגיע כל הדרך עד "תקליטי יוסי ומיקי כהן" בעפולה! כמובן שבארץ הוא יצא בערך שנתיים אחרי חוץ לארץ, ועוד שנה חלפה עד שהחלטתי אם לגייס תעצומות נפש וסכום האגדי של שקלים הנצרך לקנותו (את השקלים, הייתי צריך לבקש, כמו שמקובל, מהגזבר של הקיבוץ, מה שהקשה כמובן על ההחלטה. מוישהלה ג', הגזבר נתן לי אותם אישית, מקופלים במעטפה לבנה של דואר ישראל, בצריף המזכירות, שבסמוך לו עברה - מסיבות שלא התבררו לי עד היום – תעלה שכונתה "תעלת סואץ", ואותה היינו חוצים בילדותנו, כמעשה גיבורינו הצנחנים ).
זה היה אחד התקליטים הראשונים שקניתי. הרושם הראשון והחזק ביותר שלי היה של ניגוד, דבר והיפוכו: מחד - העטיפה הקרה בצבעי שחור, כחול ולבן, ובייחוד "לוח הטיסות" – זה מה שתמיד הייתי בטוח שהוא – שבצד האחורי, ובו רשומים הכותרות ונתוני התקליט והשירים שבתקליט.
עטיפה כזו יכלה להתאים לשי, הילד שכדי לרדת עליו היו צועקים לו "מחשב! מחשב!" (והיום, כעבור שנים רבות, אני מתבונן בעטיפה ורואה ש"לוח הטיסות" מורכב מפונטים של מחשב י.ב.מ שהיה לפני המצאת ה-PC וה- windows, בפונט ו"גרפיקה" של דוס – טבלה מצ'וקמקת שמורכבת מסימני חיסור); תעשייתית, צוננת, לא אישית.
ומנגד – החום העמוק של קולו של מרק קנופלר, דבש חום, ושל הגיטרה שלו, איילה ענברית, שמדלגת בין מיתקני לונה פארק אגדיים לשדות רחבים ונהדרים. אלו שדות התמימות, שם הולך לו האיש לאורך הטרֶק, אותו דימיתי כשביל בתולי, כמו אלו עליהם קראתי בספרים, וחיפשתי בטיולים רגליים שערכתי באזור הקיבוץ, הטרק של הטלגרף רוֹוֹד, זה השביל עליו מסופר בקטע האלמותי הפותח את התקליט [לקחתי את הלינק לביצוע בהופעה שסתיו שמה, זה ביצוע לא רע. יש ביוטיוב גם ביצוע מלא לא רע בהופעה: חלק1 חלק2. אבל כדאי לשמוע את הביצוע המקורי כדי להבין. לצערי לא הצלחתי למצוא כזה באינטרנט]. הגיטרה, וקולו של מרק, הם הגיבורים האמיתיים של הסאגה העצומה הזאת, הנמשכת ארבע עשרה דקות וחמש עשרה שניות תמימות. הם הגיבורים, גם מפני שלא יכולתי לדעת על מה בדיוק מדברים בשיר, אם כי כעבור שנים, כשהבנתי מספיק אנגלית, התברר לי שבמין אינטואיציה משונה ניחשתי פחות או יותר על מה מדובר. איש אחד –גיבור אמיתי, חלוץ שהקים את הכל (אני משום מה דימיתי לשמוע שהוא גם שבר את הרגל מתישהו – אך כעבור שנים התברר לי שאין לכך סימוכין). ואז, בהמשך השיר ובחלוף הזמן, הוא נזנח, ובמקומו באים הצֶ'רְצֶס והלוֹייֶרס והסְקוּלס, והבֶּנקס (אין שם בנקים, רק אני דמיינתי לשמוע בנקס). וכמו שתמיד קורה, הם חודרים את בתולי הישימון ומזהמים את טהרתו. כי אולי הגיבור האמיתי של המילים בשיר היא אותה דרך- טלגרף שנעשית עמוסה במכוניות ומלוכלכת. אבל הציפורים שעל עמודי הטלגרף שלאורך הדרך (כך דמיינתי אותם, למרות שהיום יש שם ודאי עמודי חשמל), תמיד יכולות לנסוע למקום אחר. ואולי הגיבור– גבור-מישנה לגיטרה, לקול וגם לקלידים ולתופים – הוא הדובר המופיע לקראת הסוף, זה שלמרות שהוא אהב ללכת לעבודה פיטרו אותו, והוא מובטל, מביט עכשיו מתוסכל באובדנה של הציבילזציה, שפרחה באופן מוגזם ונעשתה דקדנטית, מביט באוטוסטרדה שהוקמה על דרך-הטלגרף, אוטוסטרדה בעלת שש נתיבים, שלושה מתוכם פקוקים במכוניות בדרך חזרה מהעבודה.
השיר מתחיל בצליל יללה דקה, שבמפתיע הוא אלקטרוני. בתקופה ההיא, בקבוץ, צליל אלקטרוני משמעו היה עבורי "הנה האויב". אבל בהמשך מצטרפים הפסנתר והגיטרה, ואחר כך גם הקול החם של קנופלר, ואפשר להרגיש בבית, אם כי לא להרגע – לא באנו לכאן להרגע, באנו להתרגש ולצרוח ולהניע את הראש קדימה ואחורה, וגם את הגוף, בייחוד כשהנה אנחנו, כלומר המוזיקה, שהיינו כמו מהססים קצת ועצובים בהתחלה, הנה עכשיו אנחנו הולכים ומתחממים ופותחים מבערים ומכים בתוף, והראש עכשיו כבר מצד לצד, קודם הוא עשה "כן" אבל עכשיו הוא עושה "לא" שהוא כולו "כן!". הנה הגיטרה! והנה הפסנתר עונה לה! הכל עם המון סימני קריאה שמסמנים התופים. והידיים עושות את התנועות של התופים, ואז, בלי לחשוב כלל, מובלות ע"י המוזיקה, עושות תנועות של הקלדה על הפסנתר, ואז באה הגיטרה, ויד שמאל הולכת למעלה, לצוואר הגיטרה הדמיוני, ויד ימין למטה, באזור החלציים, פורטת על המיתרים בעזרת המפרט. וזה הולך ומתגבר, הלאה והלאה לקראת איזה שיא, כמו במשגל, שאז כמובן לא ידענו מה זה בדיוק. ואחרי השיא הכל צולל ונרגע, אפשר לנוח ולהרגיש את הדם זורם ומביא ברכה לכל פינה בגוף. ואתה חושב שזהו, היה כיף ונגמר. אבל כמו זוג אוהבים בלילה בר מזל ומלא תשוקה, אני והמוזיקה מתחילים סיבוב שני, בהתחלה לאט, בשקט ובביישנות, ואז יותר חזק יותר ויותר, ואי אפשר בכלל לעצור את זה. והגיטרה הזאת משמיעה קולות אחרים. פעם היא עמוקה וחמה כמו קול הבאס של קנופלר, ופעם היא גבוהה ומדלגת, אצילית שכזאת. פעם היא חדה ופעם מלאת הדים. ופתאום, דווקא בסיבוב הכי חם ולוהט, היא נעשית חשמלית, אבל כמו בשיר קאנטרי, והיא כאילו שואלת את עצמה ועונה, וכשהיא עונה מצטרפים אליה לפעמים התופים להדגיש את התשובה. ואז נשמע שהיא היתה כל כך חדה עד שנשבר לה, והיא מתפוגגת לצלילי קינה ארוכייים.
זה נשמע כמו סוף אבל זאת רק התחלה, אפשר להמריא יותר גבוה, מי היה מאמין! עוד ועוד לחדור פנימה ולהכות, הגיטרה הזאת לא נבהלת בכלל. ופתאום מזרקה של פעמונים מהפסנתר. זה גם מהצד שלה, של הגיטרה. היא מתפרקת לאלפי טיפות זוהרות. אנחההה ועצימת עיניים. נגמר? לא, הנה מתחיל פה בעדינות סיבוב שלישי – איזו פוטנציה! אין לנו זמן אחר לאהוב, בייבי! ושוב מתחככים קדימה ואחורה, ולמרות שנראה שמכירים כבר את התנועות, כל פעם זה לגמרי אחרת, מוכר ומפתיע, ובעיקר מענג בטרוף. עכשיו הכל דוהר קדימה, מין גוש של המון דברים בבת אחת, ונראה שזה פשוט כאוס מוחלט, אבל איכשהו הגיטרה מצליחה לשלוט בבלאגן הזה, לדהור מעליו כמו רוכב על פר משתולל. ובמפתיע זה נגמר דווקא תוך כדי דהירה, כנראה אל השקיעה.
וכאן באה הטעות הטראגית של התקליט הזה. כי מה כבר אפשר להגיד אחרי דהרה כזאת, אחרי ארבע עשרה דקות וחמש עשרה שניות של שיכרון חושים? אפילו השיר הבא, שהיה "הלהיט הגדול" של התקליט, ואפילו ב"עד פופ" הראו קליפ שלו (עם אהוד מנור ובלוריתו הבהירה, הדבר הכי לא מרדני ופרוע שיכלו לשים כדי להנחות תוכנית רוק. אהוד היה שם כמו ניידת גלויה של המשטרה בכביש מספר אחד, כמו מפקח מטעם משרד החינוך שבא לפקוח עין על השיעור). אני מדבר כמובן על private investigation, חקירות פרטיות, כמו שאומרים, עם הפלוס אקספנסס, שאיכשהו נשמעה השורה הכי מתוחכמת, גם כשהמילה היחידה שהבנתי היתה diary. אני כבר לא זוכר את הסיפורים שהמצאתי כשלא ידעתי את המילים, אבל אני חושב ששוב, דווקא את רוח הדברים הבנתי אינטואיטיבית: בלש עייף שנמאס לו לחפור בלכלוך. אדרבא, אולי הסיפורים שהמצאתי היו נכונים יותר מהמילים המדויקות. היתה בהם איזו אישה יפיפיה ומסתורית, כנראה בהשפעת הקליפ. וזה היה סרט אימה יותר מאשר פילם נואר. כמה רגעים הבהילו אותי כהוגן בשיר. למשל המקום הזה שנהיה שקט ויש מוזיקה מפחידה כמו בסרטים, ואתה מקווה שאולי זה כבר נגמר, ופתאום רעש נוראי מקפיץ אותך ומוריד את הלב לתחתונים. כשהתגברתי על הפחד, התפעלתי, כמו חצי עולם, מהגיטרה הספרדית ששיוותה לשיר יופי קלאסי ונוגה, ומהקסילופון שפתאום מצטרף להוסיף מתח. אבל אפילו השיר הנפלא והאובר דרמטי הזה, היחיד שהושמע ברדיו, עמד בצילה של סערת הרגשות שקדמה לו ברצועה הראשונה. את telegraph road הייתי מסיים גמור, מותש, מלא סיפוק . לא הייתי צריך שום דבר אחר.
אם מ"חקירות פרטיות" נהניתי לפעמים, למרות מצבי אחרי הפינוק המושלם של telegraph road – הרי שאת השיר השלישי שנאתי ממש – שנאתי עד כדי כך שהייתי במתח בסוף הרצועה השניה שמא לא אספיק להרים את המחט מהתקליט בזמן, ואשמע את ההתחלה של השיר השנוא ההוא. [כן כן, ילדים, פעם לא היה פשוט כלל לדלג על שיר. בפטיפון עוד איכשהו יכולת לעשות זאת, בעיקר אחרי שפיתחת את תבונת הכפיים העדינה הנחוצה לעיסוק עם המחט והתקליט (כשאבא שלי נושף מאחורי, שמא אקלקל את מחט היהלום המיוחדת שלנו – ובמצב כזה יש סיכוי הרבה יותר גדול שאתבלבל ואולי אפילו אשרוט את התקליט); אבל בקסטה? איזה סיוט זה היה ללחוץ על ה- ff (fast forward >>) ולחכות שעות, עד שנדמה שזה העביר קדימה את השיר הדחוי, ואז ללחוץ על stop, ואז על play, ולשמוע שאתה עדיין באמצע השיר השנוא, ס'אמק! או למצוא עצמך אחרי התחלת השיר שרצית – והרי לא היה שום סיכוי למצוא את המקום המדוייק של הרווח בין השירים. בטייפים מסויימים היתה אפשרות ללחוץ על play יחד עם ה- ff , ואז שומעים צליל מצחיק כמו ציוץ ציפורים מהיר וצפוף מדי, שמפסיק לרגע כשהשיר מסתיים - אבל אבא שלי אמר שזה הורס את הטייפ, אז לא העזתי). השיר היה industrial disease, ועד היום אני שונא אותו. הוא כנראה סוג של פארודיה לא מוצלחת, עם צליל קר מאד ומנגינה טיפשית וכאילו עליזה. והתעשייה? היא באמת היתה מחלה, בייחוד אז אצלנו הילדים בקיבוץ. אף אחד מאיתנו, אפילו שי, לא רצה לעבוד במפעל והסגור והמטונף בגריז, שהמכונות והמתכת בו קרות כגוויות. המפעל היה הכרח, ככה אמרו, הוא יביא לנו את הכסף. אבל בסוף דווקא המפעל לקח את כל הכסף של הקיבוץ, ובעצם חיסל אותו.
על שני השירים האחרונים בתקליט פשוט צר לי. שירים כה חביבים, אפילו ענוגים – אבל אחרי ההוריקן הראשוני הם נשמעו כמו מוזיקת מעליות, ובדרך כלל פשוט לא היה כח לשמוע אותם. וכך לא היתה לי הסבלנות לשמוע את העצה הנבונה בשיר הרביעי, הנושא את שם התקליט:
It takes love over gold
And mind over matter,
To do what you do that you must.
ונאלצתי לחכות עוד שנים רבות כדי להתחיל להבין אותה.
עם השנים משל דרך הטלגרף לבש צורה ונמשל בה. זה החל עם מה שקרה לדייר סטרייטס ולי באלבום הבא: "ברודר אין ארמס" (Brother in arms) היה לאלבומם הנמכר ביותר, ואיתו הם פרצו אל התודעה הכלל עולמית. מובן מאליו שמרגע זה הם בגדו בי ולא הייתי מעונין לא בהם ולא בקנופלר ולא בגיטרה שלו. מתוך עלבון בגידתם בי, המצאתי הצדקות מוזיקליות: הם הלכו על צליל מתכתי יותר, מזוייף, וכפי שטלגרף רואד מדרדר אל תוךindustrial desease , כך נתקפו גם הם במחלה תעשייתית שגרמה לצליל האמיתי והחם שלהם להשמע כמו הצינורות שהיו יוצאים מתוך המכונות הארוכות של המפעל השנוא בקיבוץ שלנו. לא במקרה קנופלר נעלב נורא כששמע (לפי האגדה) את הסבלים אומרים, בשוחחם על מוזיקה:
that the way you do it: you play your guitar on your MTV, money for nothing and sex for free.
- עלבונו באמת שיקף את ההדרדרות שלהם, את זניחתם את האמנות ואת מחתרת הדייר-סטרסט, כלומר אותי ואת שי ואת השדר ההוא מאנגליה, אותנו שידענו להעריך אותם כשהם היו כאלה קטנים, שידענו לצאת לקרב שוב ושוב לצידו של קנופלר, ולהכתיר אותו כנגן הגיטרה הגדול של כל הזמנים, מול מתחרים בעלי שם כמו אריק קלפטון. והם זנחו אותנו לטובת דברים עלובים כמו מעריצות יפיפיות וים של כסף, דבר שאנחנו במחתרת הדייר סטרסט בחיים לא היינו עושים, וגם האיש ההוא, החלוץ מדרך הטלגרף, לא עשה, אם נשאר נאמן לעצמו.
אני נזכר בשנים ההם, שנות המחתרות האידאליסטיות והשבילים הבתוליים, ורואה מה קרה לקיבוץ שלי בנתיים, איך בכל פיסת מקום פנוי בנו בו מגרשי חנייה, והחדר אוכל הענק עומד מיותם כבר יותר משנתיים, מן הסתם עד שיהפכו אותו לאולם ארועים. בפרדס, בבננות ובשאר הענפים החקלאים,שהיו אז משאת נפשנו, עובדים היום רק קומץ שכירים ערבים. ושי? כשהיינו נערים, שי ניסה לעבוד בפלחה, אבל לא השתלב בצוות, ועבר לעבוד עם אבא שלו במשרד הפרסום של הקיבוץ. אז אנחנו ירדנו עליו ביתר שאת, צועקים לו: "מחשב! מחשב!". אחרי הצבא הוא הקים בהרצליה חברת מחשבים קטנה, שפשטה את הרגל. שי ברח מהארץ ועבר לקליפורניה. שם הוא התחתן עם אמריקאית שכולם אומרים שהיא נחמדה מאד, ויש לו עסק מצליח במחשבים. המחלות התעשייתיות ניצחו גם את הקיבוץ שלי, והחלוצים של אז רואים איך מפעל חייהם הפך לָהֶפֶך ממה שהתכוונו, ואין להם כח אפילו להתלונן, הם כבר בדרך הטלגרף הפרטית שלהם ושל הקיבוץ שלנו, זו שמחברת את בריכת השחייה לבית הקברות.
איתי ל-Music- Alley
בבלוג זה
בכל הבלוגים
