אין לי זכרון מדויק מתי היתה הפעם הראשונה בה שמעתי שיר של פיטר גבריאל וגם הבנתי את מי אני שומעת. יש לי כמה פוינטרים מעורפלים, אחד מהם זה שאני זוכרת את עצמי מזהה את הסגנון שלו בבירדי, מה שאומר שבאמצע שנות השמונים כבר ידעתי מי הוא.
אבל אין זמן מדויק, או שיר מסוים, שהתחילו את החיבור ביננו. מה שכן, באיזשהו שלב הבנתי שאת Solsbury Hill הכרתי הרבה לפני שהכרתי כל שיר אחר שלו, אז מבחינתי זה השיר שפותח את מערכת היחסים הארוכה והאוהבת שלי עם פיטר.
מתישהו בתחילת שנות התשעים, כשהתחלתי לצבור את אוסף ה-cd-ים שלי, רכשתי, בנוסף ל- So, גם את אלבומי הסולו הראשון והשלישי שלו. באותם הימים הוא כבר היה בשלבים מתקדמים של התבססות במיינסטרימיות, הרבה בזכות Sledgehammer וקליפ ה-mtv המצויין שלו, אבל באופן שמאוד לא אופייני לי אני דווקא נמשכתי לחומרים המוקדמים שלו, הקצת פחות נוחים לעיכול בשמיעה ראשונית. ואכן לקח לי קצת זמן להתחבר לחלק מהשירים, אבל ברגע שזה קרה נתפסתי לגמרי.
הראשון שלי גם היה הראשון שלו כאמן סולו אחרי פרידתו מג'נסיס (שנקרא "פיטר גבריאל", כמו גם השניים שיצאו אחריו, ומכונה גם Car בשל תמונת העטיפה) והוא נע בין חומרים קליטים כמו Solsbury Hill להזיות תמוהות בסגנון השיר הפותח (ששמו אף יותר תמוהה מתוכנו) Moribund The Burgemaister.
עד היום אני אוהבת להצריד את קולי, לעוות את פרצופי, ולזמר
!I will find out.. mother, you know your son.. when I say I will, I will
והנה, לשמחתי כי רבה, אני מוצאת ביוטיוב קטעי הופעה מהימים ההם (1978), ונחשו מה? פיטר עושה בדיוק את אותו הפרצוף כשהוא שר את השורות האלו 
ואם כבר בהזויים שהתחבבו עלי עסקינן, יש את Excuse Me על פתיחתו המשעשעת. הדקות הראשונות של השיר הזה תמיד גורמות לי לחייך.
(הדבר היחידי שמצאתי ביוטיוב זה הום-מייד קליפ הזוי וחביב, רק מה, חדגוני משהו. אז תשתמשו בשיר כרקע להמשך הקריאה ואל תחששו לרגע שאתם מפסידים איזו התפתחות מרעישה בתוכן הקליפ)
אבל כבר מההתחלה, וגם הרבה אחרי שהייתי מיודדת לגמרי עם האלבום הזה, השיר האחד שנכנס לי הכי עמוק ללב היה
Here comes the flood. משהו במילים, משהו בדרך שהוא זועק את הפזמון, לא יודעת.
ואני חייבת לכתוב כמה מילים על הביצוע שמצאתי ביוטיוב:
קודם כל, תנסו להתעלם מהפתיח האקסטרה תמוהה (זה איזשהו מופע שקשור לקריסטמס, ולא הצלחתי להבין אם הפתיח אמור להיות הומוריסטי או לא. אם לא, זה די מטריד..).
בלי קשר לפתיח, כשהתחלתי לצפות בסרטון הזה קצת התבעסתי. the flood אנפלאגד? זה בטח יישמע עלוב..
אז זהו, שדווקא הביצוע הזה הוכיח לי עד כמה האליל הזה מוכשר. בלי כל הטכנולוגיה, העיבודים, הלהקה - רק הוא והקלידים, והוא חודר לך לנשמה באותה העוצמה.
ביצוע מדהים בעיניי.
אין לי מושג איך ידעתי לדלג על האלבום השני שלו ולעבור ישר לשלישי (אני לא אתפלא אם זה היה בזכות האקס המיתולוגי), אבל כך היה. את השני שלו אני ממש לא מכירה, וממה שהבנתי זה לא הפסד היסטרי. אבל את השלישי (המכונה Melt) טחנתי עד דק כמו את הראשון.
אחד מהשניים שהכי התפרסמו מהאלבום הזה הוא Games without frontiers, וגם אותו (כמו את Solsbury) אני די משוכנעת שהכרתי עוד בשנים שלפני ההכרות העמוקה עם האלבום הזה.
(קולות רקע א-לה קייט בוש. שיתוף הפעולה הראשון שלהם)
השיר השני שמאוד התפרסם מהאלבום הזה הוא השיר היחידי שלא מיישר קו עם סגנון שאר השירים, גם מבחינת סגנון המוסיקה וגם מבחינת התוכן. Biko, למי שלא מכיר, נכתב לזכרו של סטיבן ביקו, פעיל אנטי אפרטהייד שעונה ונרצח ע"י משטרת דרום אפריקה שלוש שנים לפני צאת האלבום.
את Security, האלבום הרביעי שלו, לא יצא לי להכיר. דווקא בא לי, וכמו שאני מכירה את עצמי יום אחד אני פשוט אתקל בו באיזו חנות, אקנה אותו ואחרוש אותו. עד אז אני מסתפקת בהכרותי עם הלהיט התורן מהאלבום הזה
ובינתיים, בעודי שוקעת בראשון ולאחריו בשלישי, So התקיים לו ברקע ולהיטיו קישטו את התקופה. בסוף הגעתי גם אליו, והקדשתי לו את תשומת ליבי כאלבום. אין אפס, התחלתי להרגיש את הירידה. הביזאריות והמיוחדות החלו לפנות מקומן לחומרים קצת יותר ממוסחרים, ואני התלהבתי קצת פחות. מה שכן, היה נראה שאת הביזאריות שקוצצה מהתוכן הוא הפנה לתצוגה הויזואלית, וחובבת גרפיקה שכמוני, לא נשארתי אדישה לקליפיו המשובחים.
אני אקדים קלות את המאוחר ואומר שאת In your eyes התחלתי לאהוב אהבה אמיתית רק אחרי שראיתי אותו מבוצע לייב. אמנם הקטע הבא הוא מסיבוב הופעות שונה מזה שראיתי, אבל הוא בהחלט מעביר את הכייפיות של השיר הזה בהופעה.
יוווו-הווו-הווו, יווו-הווו-הווו, יווווו- אין יור אייז, דה לייט דה היט..
ואחרון חביב שאני אזכיר מ-So הוא השיר שבזכותו נכתב הפוסט הזה. דפאדאפ, היוטיוב הזה מוקדש לך 
ואז הגיע Us. ויש להודות, יש מצב שלעולם לא הייתי טורחת להכיר אותו מעבר ללהיטים שבו.
אבל אז הסתבר שפיטר הימסלף מתכוון להגיע אלינו במסע ההופעות של האלבום הזה. אאאאאאההההה!
שקוף שאצתי רצתי לחנות לרכוש את ה-cd וחרשתי את צורתו. אני יש לי קטע כזה, לא אוהבת ללכת להופעה בלי להכיר. בדיעבד, אני לא מצטערת. יש באלבום הזה משהו שתופס אותך אחרי הרבה שמיעות. נכון, אין בו את החדשנות והמגניבות שבראשונים, אבל יש בו קסם מסוים.
אבל עזבו את זה - ההופעה.
ה-הופעה!
אין מילים..
הבנאדם פרפורמר בחסד, וזאת היתה ההופעה הכי טובה שראיתי עד אז (והיא נשארה מסווגת אצלי ככזאת עד היום שבו U2 באו לפארק הירקון והראו שאפשר אף להתעלות). גם מבחינת בחירת החומרים, שילוב של ישן וחדש כך שגם המעריצים הותיקים יהנו מפניני העבר, וגם מבחינת השואו. תפאורה מדהימה, נגנים על כל שעל, ואחד פיטר-נו, מפוצץ באנרגיות ומרים אותנו לגבהים. היה מדהים..
ואני אחתום את הפוסט הזה בשני ה-להיטים מהאלבום, על קליפיהם המגניבים.
את Up, שיצא לפני ארבע שנים, עדיין לא יצא לי לשמוע. אני מסוקרנת, ונראה לי שגם לו אני אתן יום אחד צ'אנס. אבל נכון לעכשיו Us, והופעתו Secret World, הם השלב האחרון ביחסיי הארוכים עם פיטר, ולבנתיים הוא ואני מסתפקים במפגשי נוסטלגיה בנגן הביתי או ברכב. עד העונג הבא..
סתוסתו ל- Music-Alley
בבלוג זה
בכל הבלוגים
