הכתיבה שלי בבלוג הזה היא הדבר הכי מצוקתי-אנוכי בעולם, כי סתם ככה אני לא מספרת כלום: רק כשאני על סף אובדן המחשק אני טורחת להפטיר פה איזה משהו. לא היום.

-

היום סוזי עברה עיקור. בערב לקחתי אותה חזרה מהוטרינר. היא שכבה עייפה ועצובה בכלוב הנשיאה, כואבת מאוד. הלכתי איתה לאורך הרחוב בדרך לבניין וילד קטן ראה אותה ולא ניסה להסתיר את ההתלהבות שלו: "אמא, אמא!" הוא קרא, ודידה אחריי שעה שהאמא ניהלה שיחה הרבה פחות מעניינת עם מישהי הרבה פחות מתוקה מהבן שלה. 

הילד המשיך לדלג לעברנו, מרותק כל כך שאין בו שמץ של אי נעימות. עצרתי.

עמדתי עם סוזי בכלוב ונתתי לו להביט בה.

"היא עברה טיפול היום", אמרתי לו. "בגלל זה היא נחה."

- "כן, חתולים נחים כל הזמן."

"היא חזרה מהווטרינר."

- "מה קרה לה?"

"הייתה קצת חולה."

- "מה היה לה?"

"כאב בטן."

(...שתיקה...)

"קוראים לה סוזי."

- "זה שם יפה."

"כן. איך קוראים לך?"

- "מיכאל."

"סוזי, תגידי שלום למיכאל!"

- "היא חמודה."

"נכון. יש לך חתול?"

- "לא, אני רוצה אבל ההורים לא נותנים לי. יש לי דג וציפורים."

"ציפורים? איזה כיף!"

- "כן! יש לי תוכי."

"הוא מדבר?"

- "לא."

"תבקש מההורים עוד פעם חתול."

- "כן."

"ביי מיכאל!"

- "ביי!"

ואלו היו חמש דקות של אושר.