לפני כמה ימים זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת נשבר לי הלב.

או שסתם הייתה לי אלרגיה מהפריחה,והגרון שלי היה חנוק,והעיניים אדומות,והאיפור מרוח.

ונזרקתי, עוד מקשר שבכלל לא התחיל.

איך זה הגיוני בכלל?

 איך אפשר לסיים משהו לפני שהוא התחיל?

וממתי הגיל קובע,?ואז מה אם יש בנינו 8 שנים הבדל,

אפילו אתה אמרת שבאמת לא אכפת לך ההבדל הזה,כי הרי כולנו בני אדם.

וכל האסמסים ממך,וההודעות בוקר טוב,והשיחות בלילה לפני שאני הולכת לישון,

אולי בכלל אתה בחור נחמד ורק הכל היה אצלי דימיון שיש פה איזה משהו אמיתי.

ונפגשנו רק פעמיים,ולא דיברנו,ולא הכרנו בכלל, ואולי לא היינו צריכים להכיר,כי חוץ מהשבוע הנהדר הזה לא עשית לי עוד כלום,

כי אחרי שסיימנו את האעלק קשר שלנו,רק נתת לי יומים של כישלון בביתספר,והרבה מורים שכבר לא אוהבים אותי,והרבה בכי והרבה דיכאון והרבה איפור מרוח והבנה שכבר אין לי צורך להתאפר,והרבה הליכות לנקות את הראש,ואולי זה בכלל טוב כי אני מוצאת את עצמי הולכת שעות,ורק חושבת,

ואולי ככה אני סופסוף אעשה ספורט, כי אין דבר שמנקה את הראש יותר טוב ומוציא עצבים מכדורעף,וללכת,סתם ללכת.

אז אולי זה כן עשה לי טוב

והכאב הזה בחזה גרם לי להבין מה האהבה האמיתית שלי,שהיא צילום (וכדורעף.)

והנה,הגיע הזמן לדלג על הלב השבור הזה,לצאת מהדכאון,ואפילו אני מפסיקה עם האיפור,וכבר רזיתי כי אני כל הזמן הולכת ואין לי תאבון.

אז אולי אני צריכה בקביעות שישברו לי את הלב,

כי בסךהכל,בינתיים אני מבינה שרק טוב יוצא לי מזה.(חוץ מגבר אוהב ותומך כן?).

ובאמת הדבר שהכי עזר לי לקום ולצאת מהדכאון הזה הוא

אריק ברמן,

שבאמת, אין זמרים כמוהו,והשירים שלו העלו לי גיחוך קטן וגרמו לי באמת לחייך.