סוף שבוע עמוס במודל או"ם. יו"ררתי את ועדת האפליות. היה סבבה ועבר די מהר. הצלחתי להקים משטר אפרטהייד בהולנד שגרר הצעה מצד בולגריה לרסס אותם בקוקאין כי לשלוח קופסאות חשיש זה מסוכן (עלול ליפול למישהו על הראש דההה). ביליתי סופ"ש הרחק מסושץ בבית המתנדבים (או המתנדבת יותר נכון) יחד עם אלה, נורה ואנה-מריה (המתנדבת הפינית האחרונה) והיה מרענן. יצא לנו לדבר הרבה על הרבה ופתאום מרגיש שכבר באמת מתחיל הסוף.
השיר-ריקוד שלנו לגלובלוויזיון, דרך אגב, יצא מצויין! אחרי כמה חזרות עשינו את זה ונהנתי מכל רגע :] (והגענו מקום חמישי- כבוד!). מקום ראשון הגיע בגדול ליוריצה הקרואטי, ג'ולה הסרבי ונמאנייה הסרבוסני שייצגו את אירלנד בחצאיות קצרות (ממש השקיעו ואפילו רקדו משהו שנראה כמו ריקוד אירי) .ישבתי שם בזמן ההופעה וקלטתי איזו קהילה מדהימה ומוכשרת יש לנו שיכולה להפיק כל כך הרבה למרות המחסור בזמן ובמשאבים ובלה בלה בלה...
הייתי מלאה מרץ כל השבוע ודי פרודקטיבית. קאמיל התורכי אמר שאני כל כך ירוקה (איכות סביבתית) שאם הייתי יכולה, הייתי מבצעת פוטוסינתיזה.
אז פיתחתי תיאוריה חדשה: הרי לצמחים קל יותר לבצע פוטוסינתיזה כשיש שמש ואז הם יותר פרודקטיבים. אתמול והיום היה מזג אוויר מדהים ואני הייתי פרודקטיבית להפליא. מסקנה: אני צמח!
אני יודעת שאני כותבת כאילו אני מתרגמת מאנגלית לעברית אבל ככה זה כשכל היום צריך לחשוב (והרבה) באנגלית. זה מצחיק כשאני קולטת איזה אישיות שונה יש לי כשאני מדברת אנגלית לעומת עברית, איך הטון משתנה ואולי אפילו דרך המחשבה. לפחות את הבגרות בע"פ בעברית עברתי סוף סוף וכעת נשארו רק עוד 2 ספרים בעברית ומקום ריק בראש שפינה הלחץ.
אני מתחילה מחר ב11 אז הרשיתי לעצמי לבלות קצת זמן חסר מעש באינטרנט וככה הגעתי לכתיבת הבלוג (טוב, טוב, וגם בגלל הקפה ששתיתי אחה"צ). אני לא מתחרטת. יש כל כך הרבה לעשות גם כשאין מה לעשות אז למה לא לנצל את השעות הקטנות לקצת חשבון נפש. הייתי שמחה לבלות פה עוד שנה פה. לדחות את החיים האמיתיים בעוד שנה, להשאר לראות את כל ההתפתחויות, לסיים את מה שהתחלתי, להתחיל ואף פעם שלא יסתיים ולא להרגיש כבר עם רגל אחת בחוץ (ואז ברור שלא שווה להתאמץ עם התחלות חדשות). אבל אני יודעת שזה לא מציאות ושהגיע הזמן להתחיל פרק חדש. פתאום נדמה לי שכל החיים רק מורכבים מפרקים קצרצרים. שלפני שאתרגל אליהם, הם כבר יגמרו. טוב או רע? זאת ועוד נדע בפרק הבא...
אני שונאת להפרד. וככה יוצא שהרבה פעמים אני מעדיפה לא להפרד פשוט לעזוב כאילו כלום לא קרה. לא משנה מה אגיד זה תמיד יהיה קיטשי או קלישאה.ובכל זאת צריך להגיד משהו. אני לא מתייחסת לשום אירוע מסויים. פשוט הבנתי את זה בין המעברים. ואולי עד עכשיו אף פעם לא נפרדתי באמת- רק אמרתי להתראות.
אני לא יודעת מה אני עושה ערה עכשיו. חשבתי שאוכל ללמוד כלכלה ברצינות היום, אבל, אחרי שסיימתי להכין פרזנטציה מושקעת בהיסטוריה, התרוקנתי ומ21:30 הסתובבתי בבית חסרת מנוחה. דווקא נהנתי מהערב החופשי והסופ"ש החופשי והשבוע החופשי שקדם לו אבל איכשהו עם כל החופשיות הזאת אני גם יושבת ללמוד יחסית הרבה, מתקדמת באיטיות ומקווה להגביר מהירות בקרוב.. אני לא סובלת מלחרוש אז הנה, כבר חצי הכוס מלאה!
יש לי חלומות מוזרים לאחרונה שדווקא לא באים מהתת-מודע. אני יודעת בדיוק למה אני חולמת אותם ומה זה אומר. זה דווקא מעניין לראות איך המציאות מוקצנת בחלום אבל יכול להיות גם מאוד מעייף. הייתי יכולה לנסות לפתור את התסבוכות אבל בכל מקרה יופיעו חדשות אז אני פשוט מחכה שיעבור.
אבל בסה"כ נשארו 10 ימים ללימודים הרישמיים (כלומר שיעורים)- מה זה כבר?! מוזר להרגיש את הסוף כל כך מוקדם זה מבלבל ומביך ובאותו זמן מנחם. אני לא מצליחה להבין מה כדאי לכתוב רק ליומן ומה מתאים לבלוג. אז הנה לכם. נחשפתם לגיבוב של הרהורים לא חושפניים יותר מדי שבכל זאת עוזרים לי לפרוק משהו מעצמי.
תודה על ההקשבה (או הקריאה)
אוהבת,
עדי :]
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
