כשנשאלתי לאחרונה על דברים שמגרים אותי ו/או פורנו לזי מוצלח האצבעות נשלחו למקלדת באופן טבעי להקשת on our backs בשורת החיפוש בגוגל, רק כדי לגלות למרבה האכזבה שהמגזין ראה אור לאחרונה באופן סופי ומוחלט פחות או יותר באותו זמן שבו אף אני סגרתי את הבאסטה על פעילותי הפוליטית הגאה (הופעות בדראג והפקת אירועים לתועלת הציבור כפוית הטובה משהו של נשותינו היגעות), וזאת ללא כל תיאום בין הצדדים או אפילו מודעות שלי לקצו של עידן מפואר זה. כך, תוך כדי נבירה וחפירה הגעתי לעמוד הזה של reveal digital שמספר בהתרגשות מחד על הנגשת כל גליונות המגזין באופן מקוון ובפורמט דיגיטלי, ומאידך באותה נשימה מודיע בנימה מצטדקת על הסרת כלל התוכן עד להודעה חדשה עקב קשיים עם הגבלתו כך שלא יתנגש באיסורים על חשיפת קטינים לתועבה שכזו. בעודי מתרעמת ומצרה על הותרת מרבית תאוותי בידי כמו גם של חברתי המתעניינת נקלעתי לפוסט זה של טארה רוברטסון, ספרנית וחסידת הנגשה כפי שהיא מתארת את עצמה, המותחת ביקורת חריפה (וככל הנראה, כבר לא ממש רלבנטית, כאמור...) על עצם הצבת התוכן במרשתת כמו גם על הדרך שבה היא נעשתה, כלומר כשאנשי המיזם טורחים מחד לרכוש את זכויות היוצרים כדין וכדבעי, אולם לא נוקטים כל פעולה כדי להלבין אף את הזכויות הנוגעות לפרטיות של כל הנוגעות בדבר, דהיינו השגת הסכמה מכל מצולמת ומתועדת להעמדה לרשות הציבור של דמותן או כל חלק ממנה - לרבות, שימו לב, רישיון CC-BY שמשמעו היתר לעשות בה ככל העולה על רוחו של מאן דהוא ובלבד שיינתן ייחוס למקור ("קרדיט" בלעז). אפילו נוהל של "הודעה והסרה" כמו שמקובל ושגור כל כך בהקשר של הפרות קנייניות לא הוחל פה, באמתלה של העדר אפשרות טכנית שבצדק מחלצת מרוברטסון הרמת גבה משתאה. רוברטסון מעדכנת באותו פוסט (שהוא למעשה פוסט המשך של רשימת הביקורת המקורית שלה בנושא, אשר הפניה מקושרת אליה מופיעה ממש בתחילתו) שבקורנל פצחו בינתיים במיזם תיעודי משיק של איגוד כל כתביה של סוזי ברייט, העורכת והמייסדת המשותפת של המגזין, לרבות כמה רשומות מנהליות של האחרון. רוברטסון לא התעצלה וחשה לשם, ואכן כצפוי היא הצליחה לאתר כמה מהסכמי ההתקשרות מול אותן נשים יקרות המעידים בבירור כי למעשה רשות להפצת התצלומים בזירה הוירטואלית לא רק שלא ניתנה מעולם אלא אף נשללה בחלק מהמקרים במפורש, בניסוחים כגון "לשימוש חד פעמי בלבד" או "לתקופה בת שנה החל מ-1 בינואר 86". למעשה מאותו שיטוט גוגל שלי עלה שבקורנל עומלים גם על מאגדת דומה המוקדשת לטהרת המגזין עצמו, אלא שזו גם זו, כמו המאגר המקיף והרחב יותר של ברייט ופרי עטה, לא ניתנות לעיון זולת מאשר בדרך הישנה והמפרכת התובעת נוכחות גשמית במקום.

בהתכתבות פרטית עם רוברטסון היא הודתה בפניי שאכן השימוש שנקטה במונח דיגיטציה (ספרור בעברית? נניח...) לקה מעט ברישול מה, שכן כוונתה היתה בהקשר זה לדיגיטציה פלוס העלאה לרשת, כמובן (זכור לי בבהירות חדה ממש אותו דיון עקר עם מעסיק לשעבר שנזף בי כשהעזתי לומר שמרשם המדגמים במשרד הפטנטים הישראלי ממוחשב אף כי באותה עת עדיין לא היה נגיש גם באופן מקוון, יען כי האתר המיועד עוד היה אז בבדיקות קבלה וכדי לערוך חיפוש נאלצת להגיע בגופך לרשות ולהתיישב אצל אחד ממחשבי הספריה על כסא חיגר שבור משענת, ובשום פנים ואופן לא עלה בידי להעמיד את האיש העיקש והגאה הזה על ההבדל הדק אך תהומי בין השניים). 

עם זאת אני מודה שהקושי שרוברטסון מצביעה עליו הוא לא פשוט ובמובן מסוים הרבה יותר חריף מהסוגיה הרגילה והחומרית לרוב באופיה של זכויות יוצרים. במקרה כזה גם די ברור שתשלום בדיעבד ככל הנראה לא יכול לפצות על הפגיעה, כלומר, בתי משפט עושים את זה כמובן בפועל מדי יום כשפוסקים פיצוי לא ממוני אבל זה לא באמת מענה הולם לבעיה הבסיסית, ובוודאי לא יכול להכשיר את השרץ ככל שהדברים אמורים מכאן ולהבא. האם החשיבות התרבותית, החברתית והפוליטית של המגזין עבור יחידות וקהילות אמיתיות ומדומיינות של לסביות (ו/או ביסיות, ו/או טרנסיות, ו/או קוויריות, ו/או  ??? - צר לי, אין לי מושג מה פירוש כל אחת מן האותיות האלו שנוספו בינתיים...) אשר מפוזרות להן ברחבי תבל ונהנות מחיבור מחשב לרשת תקשורת נתונים כלל עולמית, יכולה להצדיק רישיון כפייה? על אף הפיתוי לומר הן, אני נוטה לסבור שהתשובה על כך היא, עם כל הצער שבדבר, בשלילה.

שריד אחד לתור הזהב המר והנמהר של אותה זמינות מופלאה בכל מקום ובכל זמן לפי בחירתה של הציבור שבינתיים כאמור אבדה לה לבלי שוב נותר אך בכתבה-רשימה המנומקת של אתר אפטראלן המונה "9 סיבות סקסיות מדוע עליכן לקרוא את הארכיונים של על גבנו" בליווי אסמכתאות חזותיות (ממוסכות בטלאי צניעות של דירוג הדרכה הורית מתחת לגיל 13).

ובבניין Ziyyon (זיון?) ננוחם...