האקסית-רבא שלי (ז"א אקסית אחת לפני האקסית האחרונה) היתה מנהלת משמרת בפיצה 1+1 שעל הפינה של קינג ג'ורג' ודיזנגוף, שהודות למיקום האסטרטגי שלה (בטח לא בשל התוצרת המחורבנת) כל תל אביב רבתי פסעה בשלב זה או אחר דרך פרופיל האלומיניום האדום של דלת הכניסה למקום, לסעוד נפשה בשני משולשים מעופשים במחיר בודדת.

כך שבאורח בלתי נמנע נקלעו לשם יום אחד גם חברתי לספסל הלימודים (שתמו זה מכבר) ובן-זוגה המלוקק, מבקשים לעצמם זוגית עם דיאט קולה. חרף דבעיותם המשוועת זיהו השניים את אקסתי בנקל ופיתחו עימה שיחה ערה, במהלכה התעניינו לדעת מה שלומי? ובכן, המדרובה לא התבלבלה וענתה בזריזות, כי הגב' perros (אנוכי) "יוצאת עכשיו עם מישהי בלי ידיים" ולכן נורא מסכנה.

...

[...ידיים. הלחם והחמאה של הסקס הלסבי. וגם אצל הברידרים יש להן תפקיד מרכזי, אפילו אם זכרים ישראליים רבים נוטים לעתים קרובות להתעצל ולהעמיד פנים ששכחו זאת.]

מאז נהגתי לשעשע עצמי רבות, ובמקביל להעלות את חמתה של מי שתהיה לימים אקסתי, בהציגי בפניה את השאלה "האם תאהבי אותי תמיד, גם כשלא יהיו לי ידיים ורגליים, ותצטרכי לסעוד אותי, ולנגב לי את הטוסיק אחרי ביקור בשירותים, ולהחליף לי טמפונים בזמן הווסת, ו... ו...? נו, אז תאהבי אותי עדיין? לא תעזבי אותי בבית לוינשטיין לבד, נתונה לחסדים והטרדות מיניות רק מצד אחים רחמנים ערבים שעירים עם קוקיות ג'ינג'יות?"...

טוב, נו, עכשיו כבר התשובה ידועה מראש ואין הפתעות יותר. 

נתקלתי יותר מפעם אחת בתמונה שהטרידה את מנוחתי, של דוגמנית יפהפייה בשמלה א-סימטרית שכשמתבוננים בה מקרוב מבחינים שהיא קטועת יד - כל הזרוע השמאלית, ממפרק הכתף, איננה. כמו התמונות של נשים שעברו כריתת שד בספר הזה.