מדי פעם זה צף ועולה שוב, אני מוצאת את עצמי נוברת בזה בעל כורחי, לפעמים הטריגר הוא ברור, כמו הפרק מ"באפי קוטלת הערפדים" שראיתי היום ובו היא נתונה תחת השפעת רעל שהוזרק לה על ידי שד מרושע שגורם לה לחשוב שהיא מאושפזת במוסד פסיכיאטרי וכל עניין הערפדים היה פרי דמיונה, לפעמים זה הדברים הכי מופשטים, ניואנסים דקים שעשויים להיראות לגמרי חסרי משמעות לאדם אחר, שגורמים לי להיזכר בבת אחת. ריח של פרדסים, למשל. אין לי מושג למה זה, אבל עובדה היא, וגם איה קניוק, שבילתה חמש שנים במחלקה הסגורה (ולא רק כמה שבועות במיון) אמרה לקובי מידן בראיון אותו דבר: במקומות האלה יש באורח קבע ריח מופלא של פריחת הדרים. אני זוכרת ספציפית נקודה מסוימת במסדרון שהוביל בין החצר בכניסה אל המחלקות והריפוי בעיסוק שתמיד כשעברת בה הותקפת בבושם המשכר הזה, ובאופן לא מודע איכשהו השתדלתי תמיד להתעכב שם קצת מעבר לדרוש (הכל במונחים של חלקיקי שניות כמובן), להסניף בהגנב כמות מקסימלית של הפרודות מעוררות התאווה.

תמיד מתלבטת לגבי אנשים שאני פוגשת, בשלב שמתפתחת אינטימיות מסוימת בקשר בינינו, אם לספר או לא. מצד אחד 'לא לספר' הופך בשלב מסויים ל'להסתיר', שזה לא שונה כל כך מלשקר, שזה לא משהו שאת רוצה לעשות כשאת מנסה להתקרב ולקרב אלייך מישהו (או מישהי). מצד שני, ברגע שסיפרת, מייד איבדת כל יתרון, אם היה לך, ואת נדחקת מיידית לעמדת חולשה והתגוננות מתמדת. את יכולה לסמוך על זה שהאקדח מעלה העשן או הסכין המשוננת שזה הרגע הנחת בידי האדם הזה יינעץ במוקדם או במאוחר בחזרה ישר לתוך הבטן הרכה שלך, בלי רחמים, מתי שזה הכי יכאב לך, ובדיוק למטרה הזו הוא ישמש, ולא פחות מזה.

ככל שהזמן חולף המחשבות שלי מתמקדות פחות בסיוטים ובהזיות, שגם אותם אני זוכרת יחסית בבהירות, ויותר בהתעללות ובברוטליות היומיומית של הצוות הרפואי במקום, כמו גם אנשי תחזוקה, עובדים סוציאליים ואפילו סתם עוברי אורח שאיכשהו נקלעו למקום. עובד התחזוקה הערבי המבוגר ששלח אליי ידיים ושיחק עם החנות שלו בסרבל העבודה הכחול שלו עם הסמל הלבן של קופ"ח על החזה בכל פעם שעברתי במסדרון בדרך לשירותים או למקלחות, היה לו שיער כסוף ושפם היטלראי דק, ושמו היה ראשיד. כשהוא היה מגיש את המרק בצהריים דימיתי שאני בספר של דיקנס.

"למה לא אמרת כלום?" תשאל אמא שלי שנים אחר כך, כשסיפרתי לה לראשונה על ההטרדות המיניות. "נו, ונניח שהייתי אומרת - מישהו היה מאמין לי?". בבית המרקחת במהלך קניית מוקסיפן לברונכיטיס שלי שמעתי פעם מישהי מספרת לרוקחת על אמא שלה שהיתה מתלוננת בפניהם שהמטפלת הפיליפינית מרביצה לה, אבל בגלל האלצהיימר הם לא האמינו לה - עד שיום אחד היא הגיעה פעם הביתה מוקדם ותפסה את המטפלת על חם ("הרגשנו כל כך נורא, אי אפשר לתאר. לא הפסקנו להתנצל לפני אמא").

סדר היום במקום מזכיר מחנה אימונים יותר מאשר בית מרגוע. בשבע וחצי מעירים אותך בצעקות רמות לארוחת הבוקר, דיסה ביצה קשה וירקות שלמים לא חתוכים, וסיבוב תרופות ראשון (מתוך ארבעה). בשתים עשרה כבר גוררים אותך חזרה לשולחן עם ארוחת צהריים, ושוב תרופות. בארבע סבב נוסף, רק שעה לפני (נחשתם נכון) ארוחת ערב! בשמונה סיבוב תרופות אחרון וכיבוי אורות. מי שרוצה להישאר ולראות קצת טלויזיה (ומה כבר נותר לעשות, מלבד זה) צריך לבקש רשות מיוחדת. מוטב אם כן לרבוץ במיטה בחוסר מעש מאשר להיות חייב טובה לאחיות.

האחיות מנהלות, או אמורות לנהל, רישום דקדקני של התרופות שניתנו, כלומר השעה והמינון. אבל הקלסר הזה הוא לא יותר מכסת"ח שלהן ושל הרופאים, ואין זה נדיר במיוחד שהן "מצ'פרות" את החולים במנות בונוס של מסממים ומרגיעים למיניהם, למען השקט התעשייתי המקודש שלהן (ושל רופאי המחלקה, בשעות שבהן הם נמצאים - כלומר, עד שלוש אחר הצהריים לכל המאוחר, או אז הם עולים להם אחד אחד על המכוניות שלהם, מפוארות יותר או פחות - תלוי למי יש יותר חולים שהוא מענה, החונות בשלווה מול השער הקדמי). יש לי מידע חלקי בלבד על התרופות שעברו בשלב זה או אחר במחזור הדם שלי, רק שזו קבוצה הרבה יותר גדולה מהארבע שמנה ד"ר שצקר במכתב השחרור שלי: האלידול (כמעט הרג אותי), אטיומין (ראייה מטושטשת, יובש נורא בפה), ריספרידון (פצעונים קטנים ומגעילים על כל הפנים, קשיון שרירים, רעידות, צער על כך שההאלידול לא הרג אותי), ונוזינאן (לא נוראי כמו כל היתר, רק מרדים נורא). מעבר לארבע האלו אני זוכרת שקיבלתי גם: דקינט, ואליום (נגד ההאלידול הנורא), היפנודורם (באדיבות האחיות, שלא אפריע למשמרת הלילה שלהן. פטר הוג כתב ב'חוש השלג של העלמה סמילה': "באוסף של רינק יש סיפור ממערב גרינלנד על רוח רפאים שאינה מצליחה להירדם, ונידונה להישאר ערה לנצח. וזה משום שלא ניסתה היפנודורם. כשלוקחים את התרופה בפעם הראשונה, מספיקה חצי גלולה כדי לשקוע בתרדמת עמוקה.") סירופ טריכלונאם (כנ"ל), ארטאן (זו תרופה נגד תופעות הלוואי של התרופות הפסיכיאטריות, שיש לה תופעות לוואי איומות משל עצמה, והיא גם נורא ממכרת, מה שגורם לחולים לכרכר כל היום סביב תחנת האחיות ולבקש עוד ועוד מנות של ארטאן, לשווא כמובן. מיותר כמעט לומר כי תופעות הלוואי של הארטאן הן לעיתים יותר גרועות מתופעות הלוואי שהיא אמורה למנוע), כדור אחר נגד תופעות לוואי שאיני זוכרת את שמו, רק שהיה קטן וסגול עם ציפוי כמו של רפאפן, ולאחר שהשתחררתי נטלתי שבוע קלונקס ואחרי כן תרוקטיל במשך כמה שבועות, עד שהצלחתי לחדול לחלוטין על ידי הורדה הדרגתית של המינון.

היו גם תופעות לוואי אחרות לא סימפטיות שהתבטאו בהפרעות עיכול קיצוניות מכל טווח הקשת, מהתעוררות בתוך השלשול של עצמך ועד עצירות ממושכת של כמה ימים (תחנוניי לכדורים משלשלים נענו על ידי האחיות לבסוף בחוקן סיליקוני שכואב לפחות כמו שזה נשמע).

ההתמודדות שלי עם הכל היתה נסיון מתמיד להפוך כל דבר, גם את הסיטואציה הכי קשה, לבדיחה היסטרית. גם אם רק אני היחידה שמבינה וצוחקת ממנה. "כואב כשאני לוחצת כאן?" שואלת אותי הרופאה הפנימית שהוזעקה אליי לאחר כשלון החוקן ההרסני. "כן, כואב", חתיכת כלבה מטומטמת שכמותך. "וכאן?". גם. "פחות? או יותר?" היא מקשה. "עם... אקי אבני" אני מקריינת בתגובה.

רוזאן בר עשתה אותו דבר, מסתבר לי שנים מאוחר יותר, כשהיא מסבירה לרובי ווקס איך היא הצליחה לבסוף לשכנע אותם שהיא לא משוגעת, רק מצחיקה.

הזכרתי קודם את מכתב השחרור, ובכן, זה היה טריק נבזי בפני עצמו, שהרי אי אפשר לעזוב את בית החולים בלי הפניה לרופא המטפל שמחוצה לו, וזה מקנה לרופאי בית החולים פריבילגית טרטור מענגת במיוחד, שבה אתה מגיע מדי יום לבית החולים כמוטל עליך ומתייצב בפני דלת הרופא שם תבלה על הספסל שעות ארוכות בהמתנה מייגעת ומורטת עצבים רק כדי להתבשר בסופה שהמכתב עדיין לא הוכן ותצטרך להגיע למחרת שוב לעבור את הכל מחדש. כך היה במשך שבוע תמים, ובטח היה נמשך עוד חודש לולא גילתה אמי תושייה כלשהי ועירבה את עורך דינה (שטיפל במשפט הגירושין שלה מאבי).

אז היום אחרי שתם הפרק של "באפי" נגשתי למגירה של שולחן הכתיבה שלי שבה אני מאפסנת בקופסת קרטון של דיסקמן שהוסר המכסה שלה את כל אוצרותי, כמו תעודת הפטור משירות בטחון (המתוק היחיד שיצא מכל העז הזה), גליון הציונים של הבגרות שלי, בקשה לרשיון נהיגה מהתיכון שמעולם לא ניצלתי (אבל עם ציון עובר בתיאוריה), אוסף ניירות ליטוש הציפורניים שלי (אולי פעם אני אחזור לנגן שוב, אין לדעת) וכמובן בל נשכח את מכתב השחרור של ד"ר שצקר. אני זוכרת שאז לקח לי המון זמן לפענח אותו בהתחלה, בגלל הכתב הנורא, אבל עכשיו אני יודעת אותו כמעט בעל פה. במיוחד התסמינים הפסיכוטיים, עם שמות סקסיים כמו נגטיביזם, מוטיזם, איטום, והאהוב עליי מכל, maxy flexibilty.

ושם, לצד המכתב, אני שומרת גם את הסיפור הזה, שנכתב פחות או יותר בסמוך לו.

כריות

בבית החולים לא היו סכינים; כלומר, לא במקום שהמשוגעים יכלו להגיע אליו. האחיות החזיקו בכמה סכינים לחיתוך ירקות ומן הסתם גם במטבח הראשי לא קצצו את האוכל במזלג - אבל בחדר האוכל שהיה גם חדר הטלויזיה וחדר האורחים ועוד כמה חדרים אחרים, נאלצת לבתר את המזון - אשר היה אכן זקוק לביתור - במזלג או בכף.

למעשה, האחיות החזיקו בכל החפצים החדים האפשריים: נעצים, סיכות, מהדקים, מספריים, מחטים (עבור המזרקים) וכמובן הסכינים; ארסנל שלם, שלא לדבר על שלל הבקבוקונים, אמפולות, סירופים, טבליות, כמוסות וכדורים צבעוניים שאכלסו את החדר הקטן. חלום רטוב של מתאבד.

בצבא, כמה זמן לפני כן, לא היו כפיות. לא בגלל איזה איסור, חלילה, פשוט מכיוון שלא היה דבר אשר ניתן לאכלו בכפית. גם אם למישהו היתה כפית (נניח במשרד אצל הקצינים) לא עשו מזה עניין. ובעצם, לא נשארתי מספיק זמן כדי לברר את סוגיית הכפיות. הייתי עסוקה מדי בתיאוריה על הכריות. אין כריות בצבא - כלומר זה אותו סיפור כמו הכפיות אבל כריות יותר קשה להשיג.

באותו זמן חשבתי על כריות כמשהו מופשט - סוג של ריפוד נפשי כנגד זעזועים מהסוג שהצבא, למשל (אך לא רק) מספק לך בשפע. ההסתגלות נראתה קלה יותר עבור האנשים שחשבתי אותם לבעלי כריות נפשיות, או שהצטיידו בהן קודם כנראה; אני לא הבאתי איתי כריות, וחשתי צורך להתנצל על כך.

בבית היתה לי כרית אחת - אני מתכוונת לכרית אמיתית, ממשית - גדולה, ממולאת בנוצות אווז; בבית החולים שתיים - עשויות גומאוויר. בצבא - אף לא אחת. הנחתי שמיכה צבאית מגולגלת מתחת לציפית משי אדומה שהבאתי מהבית ועליה את ראשי.

שתי כריות או שמיכה, כך או כך לא עצמתי עין. נותרתי ערה שעות וחולמת בהקיץ על כריתי האחת. בזמן הפנוי הרב שנוצר לי כך המשכתי לפתח את התיאוריה; מסתבר שגם אנשים עצמם הם לפעמים כריות. הכרית האנושית שלי בלעה (כמעט) הכל, עד שגרמה לי לתהות: האם ניתן לנהוג באנשים כאילו הם חפצים?

אך בסופו של דבר, אנשים הם לא חפצים וגם לא כריות. וכשאתה נותר ללא האחד וגם ללא האחר, "חשוף בצריח", הם מצידם יכולים לנהוג בך כרצונם.

הרופאים עורכים מדי יום מבחנים, יש שכינו אותם "מבחני אינטליגנציה", לבדוק את מצבך, כמו שדוקרים במזלג עוף בתנור (האם אפשר להעתיק ב"מבחן אינטליגנציה"? לא יכולתי להפסיק לתהות) וכותבים לעצמם הערות בתיקיות חומות או אפורות שהופכות בהדרגה לספרים. בריפוי בעיסוק יושבים החולים שעות כל יום ומכינים מאות תיקיות כאלו: מוציאים את הבריסטולים מתוך ארגז גדול, מקפלים אותם לפי הסימונים, נוטלים פיסת ברזל מנוקבת ומשחילים זרועות מתכת, מיישרים חזרה, מניחים בארגז אחר.

את עניין הסכינים או הכפיות לא כדאי להזכיר בפני הרופאים אבל תמיד אפשר לבקש עוד כרית.

למעשה בזמן ההוא הפסקתי לעסוק בכריות והתחלתי להרהר במשהו שונה לחלוטין.

רוב הדלתות בבית החולים היו נעולות כמעט רוב הזמן, למעט הרגעים הספורים בהם הרופאים ולעיתים נדירות יותר האחיות היו פותחים אותן בעזרת צרור המפתחות הגדול שלהם - ומיד נועלים אותן שוב בזריזות. כעת מפתחות העסיקו אותי מאוד: לרופאים היו אותם - ולי לא. מפתחות נהפכו סמליים בעיניי, הרבה יותר מכריות. בעוד שכריות רק שימשו להגנה, במקרה הטוב, המפתחות הם הם היוו את הגדרתך העצמית. ההבדל בין המעמד העליון, השולט (רופאים אחיות פסיכולוגים מתמחים סטודנטים מתלמדים ועובדים סוציאלים), לבין העבדים הנרצעים (כל השאר, כלומר החולים חבריהם ובני משפחותיהם). המפתח הכי נחשק עבורי היה לא זה של דלת הכניסה דוקא (בריחה אל החופש? האם נכון שאפשר לעשות צ'ק אאוט כל העת אך לעולם לא לעזוב?) אלא המפתח לשירותי הפרסונל. היתה לי תחושה עמומה שהם אינם דוחים ומזוהמים כמו השירותים של הציבור הרחב, אבל זו היתה רק ספקולציה. מעולם לא ניתנה לי הזדמנות לברר.

אחרי השחרור (קיבלתי כנראה ציון "עובר" במבחן האינטליגנציה האחרון) הפסקתי גם לחשוב על מפתחות. למעשה פשוט הפסקתי לחשוב.