מי יודע אולי זאת הייתה אהבה,אבל הרכבת עזבה את הרציף.ברקע מנגינה של התחלות חדשות והנופים משתנים כמו השניות שחולפות. פנים צעירות, יפות משתקפות על חלון הקרון ואולי דמעה מציצה לה שם או שזה סתם טיפות טל של השחר החולף.
איש זקן שוכב מותש על ספסל,לוחש הוא דברי חוכמה שבשביל איש "נורמלי" נשמעים כקול שוטה.
השמש שוב שוקעת והדרך ארוכה עדיין. היא תוריד את הכובע ותשים אותו לידה,תעביר יד על פניה,היהלום שעל האצבע יסנוור את הזקן,שיתחיל לצעוק פתאום "מה למיס כמוך יש לחפש בקרון של הליגה השלישית ?!" היא לא תביט בו ולא תוציא קול רק תחזיר את הכובע ותסתיר את העיניים שמורידות את הטיפות טל של השחר שעבר.
הרכבת נעצרה חוץ ממנה לא היה בה איש. התחנה האחרונה,היא הגיעה ליעד שלה.
"ברוכים הבאים לסולד" שלט ישן תלוי על חוט דק קיבל אותה ברכה לביתה החדש.
בצעדים זעירים פסעה היא לכיוון העיירה הקטנה.
מול היציאה מתחנת הרכבת גדר עם קברים לא רבים אך לא מעטים גם,מפה באים ומשם יוצאים.
היא נשמע נשימה עמוקה והמשיכה בדרכה