יוצאת מארון הקודש

ישראבלוג סוגר את שעריו. זה אומר שהבלוג הזה ייעלם מהאינטרנטים בסוף החודש. בדיוק סיימתי לגבות את כל הפוסטים, לרבות התגובות של הקוראות והקוראים שלי מאז 2004. אם היה לי זמן בטח הייתי סוגרת כל פוסט לפידיאף, אבל מדובר במאות פוסטים, ואין לי זמן לעשות את זה (חייבת לסיים לכתוב את הדוקטורט עד סוף השנה.  באסה שישראבלוג לא נתנו התראה ארוכה יותר).

בכל אופן, תשמעו. אני כבר לא באמת כאן, הפסקתי לכתוב את הבלוג הזה לפני כמה שנים, למעט הבלחות פה ושם, כי משהו גירד לי לכתוב משהו בעברית. הפוסט האחרון המעניין הוא מאוקטובר 2013 כשמאמר מטומטם על נשים וסרטן השד עלה בוויינט.

אני כותבת את הפוסט הקצר הזה וחושבת על המסע המדהים שעברתי מאז שפתחתי את הבלוג באפריל 2004 רק כי ידיד שפתח את הבלוג של אלוהים לא הסכים לתת לי פוסט אורח של "אשתו של אלוהים". כן, ככה זה התחיל. כל הפוסטים הראשונים הם בעצם דאחקות על אשתו של אלוהים שרצתה שגם הקול שלה יישמע בבלוגספירה. דפדפתי בין כמה מהפוסטים וחשבתי ש(1) הולי שיט. איך השתניתי בשנים האלה. מפמיניסטית ליברלית נהפכתי לפמיניסטית רדיקלית (ועכשיו, אוהו, לא תזהו אותי! אה! אני מלמדת פמיניזם, כותבת על פמיניזם, כל הדוקטורט שלי מלופף בפמיניזם רדיקלי, אנטי-קולוניאליסטי, ניאו-מרקסיסטי ברבאק!). (2) איזו קהילה מעולה היתה לי כאן כל השנה של הטיפולים של סרטן השד, וכמה תמיכה ואהבה הרעפתן/ם עליי בימים ההם (עוד פחות מארבעה חודשים אני סוגרת עשור של בריאות והחלמה!). (3) מלא פעמים התיישבתי מול המחשב והקלדתי מלאנתלפים מלים בעברית ובסופו של דבר לא העליתי לכאן, ואני לא יודעת למה. יש לי עשרות פוסטים ששמורים על המחשב, בקובצי וורד, עם שמות בעברית. כל הזמן תכננתי לחזור לבלוג בעברית, וזה לא יצא. כבר שנים ככה. אבל אני חושבת עליו המון. וחושבת על אשתו של אלוהים המון. היא יכלה לעשות המון מטעמים מההדתה בישראל! ומהשטויות של בנט! ומהמורמונים הגזורים באיידהו! ומהפונדמנטליסטים הבפטיסטים בצפון קרוליינה! כל-כך מצחיק אותי ששנתיים וחצי אחרי שהתחלתי עם הבלוג הזה, התחלתי תואר ראשון ואני מורה מוסמכת לתנ"ך. שבסופו של דבר הגעתי לארה"ב וגרתי בשתי מדינות עם פונדמנטליסטים אללה יוסטור. ארבע שנים באיידהו, ארבע שנים בצפון קרוליינה, ועכשיו אני שוב באיידהו (כי כיף לי פה ואני אוהבת את בויסי, ויש לי פה חברות נהדרות וקהילה מצוינת). ואולי אני אשאר בצפון אמריקה, ואולי לא. ורק אלוהים יודע, ואלוהים גדול, ובתור אשתו אני באמת יודעת על מה אני מדברת (:

תודה על האהבה והתמיכה, על החיבוקים והתגובות. על האימיילים. אוה, האימיילים. והפגישות - מפעם לפעם - במקרה, במקומות אחרים באינטרנט, בבתי קפה בתל אביב כשאני באה לביקור. לחיבוקים וחיוכים של מכרים/ות ותיקים/ות. 

תודה שהייתם/ן קהילה שלי כאן. 

חיבוקים בבית,

ר.