כינוי:
בת: 48
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2009
כך מתחילות אגדות אורבניות
אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי פה, עוד כשהבלוג הזה היה ציני, מרושע ומשעשע לפרקים, עסק בסליחות. התנצלתי, בתור אשתו של, על כל מיני אושיות בישראל. הבוקר, כשדיברתי עם אחת המרצות שלי מישראל בסקייפ, היא אמרה לי שנוכל לדבר באריכות ביום כיפורים, ואני ידעתי שזה מתישהו השבוע, אבל לא ידעתי מתי בדיוק. יש לי עכשיו יומן אמריקאי, והשבועות מתחילים ביום שני, ונגמרים ביום ראשון, ואין כל סימון לחגים ומועדים יהודיים ו/או ישראליים. יש לי עוד יומן שקיבלתי מתנה מהבת דודה המהממת שלי (היי צליל!) אבל אני לא משתמשת בו מספיק, מתברר, אחרת הייתי יודעת שעברה בדיוק שנה מאז שדיברתי בפעם האחרונה עם החברה הכי טובה שלי.
עברה שנה מאז שדיברנו, והיום כל מה שנותר לי הוא זיכרון ומדי פעם אני מציצה בבלוג שלה לקרוא אודותיה וקורותיה. אני יכולה לדמיין איך היא נראית או נשמעת, עם הבעל החדש והבית שהיא כל כך אוהבת. חשבתי גם על החברה השנייה הכי טובה שלי שניתקה איתי קשר לא הרבה לפניה, ואיך חשבתי אז, שאני אחיה עם ההחלטה הזאת, להתנתק ממני לתמיד, ולהותיר אותי עם השאלות הפתוחות, בלי להבין לעולם מה קרה ולמה קרה, ואיך זה שכנראה התרחקנו כל כך, עד שלא נותר מה לעשות יחד, כנראה. אולי זה הסרטן, אולי זאת אני, אולי זה האופי שלי שהרחיק אותן, כל אחת מסיבותיה.
בערב יום כיפור שעבר ישבתי וכתבתי להן מכתב ארוך ארוך, והתנצלתי אם פגעתי בהן. הראשונה ענתה, השנייה מעולם לא. לפעמים אני ממשיכה לבדוק את הבלוג של זאת שהייתה החברה הכי טובה שלי, ואני מחייכת ואומרת, היי, אולי היא באמת צדקה, ואין בינינו כבר שום דבר משותף. ועכשיו, כשאני כאן, רחוקה כל כך ממה שאני מכירה, אבל קרובה במרחק הקלקה, אני חושבת שההחלטה לעזוב ולבוא לפה הייתה קלה יותר כשלא היו לי את שתי החברות הכי טובות להביא בחשבון של מה אני עוזבת.
וזה לא שאני רוצה עכשיו, קבל עם ובלוג, להודות להן שהן זרקו אותי, ממש לא. מה שצריך לקרות קורה, וכנראה שיש חברויות שמגיעות עם תאריך תפוגה, והנה עכשיו פה, עם שפה אחרת ואנשים שונים ממני בטירוף, אני מוצאת את המקום שלי, או יותר נכון בונה את המקום החדש שלי, שהוא רק שלי, ואני מעצבת אותי כמו שבא לי, ועושה דברים שבחיים לא חלמתי שאעשה בישראל, כמו לרכוב על אופניים בצבע ורוד, ולטייל במקומות שמעולם לא חשבתי שאגיע אליהם ולהכיר אנשים שאלמלא ההזדמנות המופלאה והמבורכת הזאת ללמוד פה, לא הייתי מכירה לעולם.
כמו להכיר את מ' וד', שפגשתי ממש במקרה במרכז העיר ביום רביעי. הם התיישבו לידי וביקשו שאצלם אותם בעזרת המצלמה בטלפון הנייד של מ'. אחר כך היא אמרה : "איזה סיפור יש לנו בשבילך". וכך סיפרו:
מ' (מניו ג'רזי) וד' (מניו יורק) הכירו בהופעה של האיגלס באפריל 1975. היא הייתה אז בת 17 והוא בן 18. הם התאהבו והיו זוג למשך אביב וקיץ, "הוא היה הראשון שלי", היא לחשה לעברי בחיוך מנומס. אמא שלה לא אהבה אותו, וכשהקיץ נגמר הוא היה צריך לחזור לפלורידה לקולג' והיא נשלחה ללימודים במסצ'וסטס. הקשר ניתק. לפני כמה חודשים, 34 שנים מאוחר יותר, הוא מצא אותה באינטרנט. הוא כתב לה והיא השיבה, ובמשך שבועות הם התכתבו במרץ, וביום שלישי הוא טס מניו יורק לבויסי לפגוש אותה. הוא בא לסוף שבוע ארוך. שאלתי אותם אם הם נשואים, והתברר ששניהם הספיקו להתגרש בשנים האחרונות.
אחרי ששמעתי את הסיפור המופלא שלהם, הוצאתי את המצלמה שלי מהתיק וצילמתי אותם לפחות 30 תמונות, ברזולוציה טובה יותר מהטלפון הנייד שנתנו לי. אחרי הבוק שעשיתי לזוג הזה - הוא עם שיער לבן וחיוך של ילד בן 18 והיא עם עיניים נוצצות של ילדה בת 17, הם פשוט לא הפסיקו לדבר ולבהות זה בזו, ולחייך כמו שני תיכוניסטים - הוצאתי את היומן וביקשתי שתכתוב לי את המייל שלה. היא כתבה ומתחת הוסיפה מ'+ד' ושירבטה לבבות קטנים.
הסיפור שלהם לא יוצא לי מהראש, ואני מספרת אותו לקולגות שלי, ולשותפה שלי בדירה, וכולן מסכימות שזה סיפור מאוד רומנטי, ושככה זה עם גורל, ומזל ומה לא. וחשבתי שזה סיפור נחמד לקרוא לקראת יום כיפור, לראות איך גם במרחק של 34 שנה, אפשר פתאום לחזור להיות כמו פעם, ולהשתובב ולהתלהב. וחשבתי שאולי הפרק שלי עם החברות הכי טובות שלי נגמר באמת, תם ונשלם, ואולי יום אחד, עוד 30 ומשהו שנה, ניפגש באיזה צומת, ברחוב או באינטרנט, ונוכל להגיד שלום בלי לכעוס, כי אין כבר על מה, גם עכשיו אני כבר לא כועסת, רק טיפה עצובה שאין לי תמיד למי לספר על זה או על אחר, ומי מכירות אותי הכי טוב מלבדן?
ואולי זה הזמן למצוא מישהו או מישהי חדשים שיכירו אותי טוב, ויבינו את ההגיון הפנימי שלי, והבדיחות הפרטיות, והציטוטים של החמישייה הקאמרית בלי להסביר יותר מדי.
גמר חתימה טובה, וסוף שבוע נעים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
